הנה הסתיים לו סבב נוסף בעזה, יעלו ויבואו עתה כל הפרשנים השונים וינתחו את תוצאות המערכה. מי המנצח ומי המפסיד. לא בטוח שכל הנתונים ידועים לנו. נכון, המחיר כבד מאוד, רשימה ארוכה של הרוגים ופצועים ונזקים לא קטנים בעוטף עזה, ואנחנו נשארים עם חשבון הנפש. אך צריך להפנים שאין כאן ימין או שמאל, אין פתרון קסם לימין ופתרון קסם אחר לשמאל. הצבא אומר את דברו והדרג המדיני מקבל החלטות.
כשהקבינט מתכנס מעל ל-5 שעות ודן במצב, ברור שעל השולחן היו כל התסריטים הצבאיים והמדיניים האפשריים ונבחנו כל האופציות. ודווקא האיפוק של ראש הממשלה נותן לו מבחינתי נקודות זכות (מפתיע?!) אני לא מאוהדיו של ביבי רחוק מכך, אני בטוח שהציבור היה צריך לסמן לו את הדרך לאופוזיציה, אבל בעניין זה תחושתי היא שביבי מבין אולי מה שרבים אחרים מתכחשים, שהמחיר הנוראי של הרפתקה צבאית הוא איום ונורא, ומה שמתחיל בקול תרועה רמה מסתיים במקרים רבים בקול ענות חלושה ולצידה אובדן נוראי – ולכן עם כל הביקורת והיא מתחילה להישמע גם מתוך הליכוד (גדעון סער) צריך לתת גיבוי לממשלה לא רק במהלך המערכה, אלא גם צריך לסמוך על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות כאשר הם נדרשו להחלטה על הפסקת אש.
ועכשיו שדה הקרב עובר לזירה הפוליטית הקואליציונית. כתבתי בעבר שמדינת ישראל זקוקה לממשלה רחבה לממשלת אחדות וגם אם היו התחייבויות בזמן הבחירות, צריך לגלות מנהיגות לאומית ולהניח את משקעי העבר בצד, ולגבש קואליציה רחבה שמורכבת מהרשימות הגדולות כך שמפלגות ה4-5 מנדטים לא יכתיבו את סדר היום הלאומי. הציבור מאס במפלגות הנישה הקטנות ושלח אותם לקצה המפה הפוליטית, לא כדי שהם יחליטו על הריסת מערכת המשפט ויפגעו בשומרי הסף, אלא הציבור קבע בבחירות שמפלגות אלה יידעו את מקומם הצנוע ויפעלו בהתאם לגודלם וישאירו את הזירה הפוליטית למפלגות הגדולות. זו הדרך הנכונה וכך לדעתי יש לנהוג, אך כנראה, אם לא יהיו הפתעות גדולות, דעתי זו לא תתקבל, ותקום כאן קואליציה ימנית קיצונית שגם אם היא תהיה מורכבת מ65-67 מנדטים עדיין תהיה תלויה בהצבעות חשובות במפלגות הקטנות – ואם נגזר עלינו לקבל ממשלה כזאת, אזי צריך להתייחס לשני אישים מרכזיים שעשויים להשפיע מאוד על התנהלות הממשלה בשנים הקרובות.
שאפו לליברמן!
אני רחוק מאוד מעמדותיו של ליברמן, לא מצאתי את עצמי מעולם אומר מילה אחת טובה עליו, אבל כנראה הגיע הזמן גם לכך. ליברמן מציג עצמו כימין חילוני. ונעמד עם רגליים אחוריות, כדי לשמור על הצביון החילוני במדינה לנוכח התחזקות המפלגות החרדיות – וקבע שלא תהיה כאן מדינת הלכה. מאחר וליברמן מהווה לשון המאזניים בקואליציה העתידית, יש לאמירותיו ולעמדותיו משקל גדול. חוק הגיוס הוא המבחן הגדול. זה לא עוד חוק, זה חוק עם השלכות עצומות. ההתעקשות של ליברמן בנושא זה ראויה להערכה – ואני תקווה שמפלגות נוספות, גם מהאופוזיציה ייתנו לו רוח גבית.
דרך אגב מי שמכיר מקרוב את הרכב הכנסת ה-21 מבין שלנושאים החשובים לציבור החילוני יש רוב בכנסת וצריך לפעול נכון כדי לממש זאת.
איילת שקד שרת המשפטים? אני בעד!
גם לגבי שרת המשפטים לא מצאתי לאורך השנים האחרונות שפה משותפת. עמדותיה הימניות הקיצוניות הרתיעו אותי אך במציאות הפוליטית שמתפתחת בחודש האחרון כשמזכירים את סמוטריץ ואת יריב לוין כמועמדים לתיק המשפטים אני מוצא את עצמי יותר ויותר תומך בהצעה למנות את איילת שקד לשרת המשפטים גם אם היא לא נבחרה לכנסת. בין מועמדים שחרטו על דגלם את הרס המערכת המשפטית ופגיעה אנושה בבג”ץ, אני מעדיף את התנהלותה של איילת שקד. אני מעריך שהיא תדע למצוא את האיזונים הנדרשים במשרד המשפטים. אנחנו צריכים איזונים משפטיים ולא כיפוף ידיים של מערכת המשפט – ולכן במצב זה עדיפה איילת שקד על סמוטריץ את לוין. ברור לכל, ששרת משפטים עם סיעה גדולה ומשפיעה כפי שהיה לאיילת שקד בכנסת הקודמת היא חשובה, אך גם כאשר אין לה את הגב הפוליטי היא עדיפה על אחרים.
הציבור אמר את דברו בבחירות וזאת צריך לכבד, אך יש חשיבות רבה לקווי היסוד של הממשלה ולאישים שירכיבו אותה, כדי שהמרקם החברתי במדינה יישמר ואולי גם יתחזק!
