לקראת השעה חמש אחר הצהריים יצאתי לעשות הליכה, לחלץ הגוף, לשרוף קלוריות של לפני שבת. הליכה מאפשרת לך להגיע לכיוונים שונים, להיחשף לסביבות אחרות. והפעם, בדרכי לרחוב הרצל, נכנסתי לאחת משכונות התימנים הסמוכות לביתי, שכונה של בתים נמוכים, גגות רעפים, קירות אבן.
בתחילת הרחוב שמעתי קולות של גברים, הקולות הלכו והתחזקו, רכים, נעימים, משרים רוגע, אפילו לאוזניים כמו שלי שאינן מורגלות להם. ואותם גברים, אליהם נחשפתי באפלולית הדמדומים, יושבים על כיסאות בכביש, במדרכה, בסככה הסמוכה לבית הכנסת, בבית הכנסת עצמו, כולם במרחקים מתאימים זה לזה, אין כל צמידות. חלקם ברכו אותי במנוד ראש. עברתי אותם, המנגינה הלכה ושקטה , לא נפסקה לגמרי. ככל ששקטה כך החלה מתגברת מחדש, הפעם מבית כנסת שני, במורד הרחוב. וגם שם הלכו והתקרבו אלי גברים אחרים במושביהם, בבגדי השבת שלהם. כך זכיתי לראות פנים חוגגות ושירה רצופה לאורך כל הרחוב כאילו קהילה אחת ארוכה נמצאת בו. קהילה חוגגת ונזהרת כאחת.
כאשר יצאתי מישראל נג’ארה, לכיוון הרצל – האוזניים הסתגלו לנימת התפילה. וחשבתי שאם הייתי רוצה להיות שומר מצוות למשך שעה אחת בלבד בשבוע (מין פריווילגיה כזאת) – זאת בדיוק הייתה השעה, לקראת כניסת השבת. וזה בדיוק היה הרחוב להיות בו באותה שעה.
ולאחר הרצל, בביתי, פתחתי הטלוויזיה לצפות בעוד הפגנה אחת או שתיים של דברים חרדים שחורי חליפות, מסתופפים זה בזה, זועקים, מתפרעים, מתעמתים עם שוטרים.
בבני ברק, בירושלים, הרחוקות, לא כאן אצלנו, ברחובות.
