אחר הצהריים בגינה אני מנדנדת את שלי והיא את שלה. נד נד עלה ורד. שתינו שרות את אותו השיר בטון קצת אחר. יוצרות קשר עין בלי מילים. כמוני היא נראית לי עייפה במעבר בין העבודה לבית. בלי להכיר אני מעריכה את המאמץ שלה להיות כאן עם הילד ולתת לרשימה האינסופית של המטלות שנמצאת בראש לחכות.
הקטן שלי מיצה את הנדנדה ואנחנו ממשיכים למתקן הבא. הוא צועק "במבה". מזהה מרחוק את החטיף האהוב אצל ילד אחר . "קחי" אמא שלו אומרת ואיזה מזל שלא צריך לברר את ההכשר… היא מציעה ואני לוקחת בטבעיות כאילו אנחנו אחיות. כאילו?!
בשביל לשבור את קצת אי הנעימות אני אומרת לה שיש חוק לא כתוב שבמבה ומגבונים בגינה זה בשותף. היא צוחקת בהזדהות ואנחנו מפתחות שיחה. גרות בשכונות אחרות באותה העיר. היא במכנסיים אני בשמלה. היא עם שיער מטופח שאסוף לקוקו ואני עם פאה.
בחדשות מספרים על שיא של מתיחות
בין חילונים לחרדים. על אנשים מפוחדים
מתוצאות הבחירות. על השסע הבלתי ניתן לאיחוי ובגינה ברחובות שתי אמהות שהרגע הכירו בזכות במבה, יושבות ומפטפטות
בלי דעות קדומות.
מגלות בפעם המי יודע כמה אנחנו דומות.
אני בפילאטיס. היא בקבוצת ריצה
אני עצמאית והיא שכירה
יש לה שלושה ולי שישה
המספרים לא משנים. אנחנו מתמודדות עם אותם הדברים.
שתינו מג'נגלות בין בית, עבודה, זוגיות, ילדים.
מנסות לחזור או לשמור על גזרה
אני מקפידה על כשרות אבל אנחנו
מכירות את אותן התפריטים…
אני פותחת את הבוקר במודה אני ומסיימת בשמע וכשהיא קובעת לשורשים והחלקה
אני אצל הפאנית לחפוף את הפאה
ויש בינינו עוד אלף ואחת פערים ודעות שונות
אבל אנחנו יכולות לעמוד באותה גינה כמו אחיות.
לחלוק במבה ומגבונים ולשתף אחת את השניה
בטיפים לתזונה וזוגיות וחינוך הילדים
כי בעצם אנחנו הרבה יותר דומים משונים.
-הכותבת, ציפי קולטיניוק, אם ל-6 ילדים, מוסיקאית ומרצה להעצמה נשית על בסיס תורת החסידות.
