יום ראשון שעבר, ארבע לפנות בוקר. הטלפון של אחי אילן צילצל והעיר אותי. ידעתי שזהו. "אמא מתה?", שאלתי אותו והתשובה היתה חיובית. הגעתי לבית החולים שבו אמי הייתה מאושפזת, התקרבתי למיטתה, ראיתי את פניה, והיא הייתה נינוחה, רגועה ושלווה. הסבל שאמי עברה בחודשים האחרונים הסתיים באותם רגעים וגם אני נרגעתי. למרות שאימי סבלה מאוד, רציתי לדחות את הקץ, עוד יום, עוד שבוע, עוד כמה חודשים, עוד תקופה שארגיש שעדיין יש לי אמא, ידעתי שכשזה יקרה אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
אלו היו רגעים שאמא שלי הצדיקה סיימה את מלחמת ההישרדות של חייה, חיים של הקרבה למען אבא שלי, ילדיה, קרוביה וכל מכריה. אמא שלי הייתה אישה צדיקה ובאמת האימרה שהדלת שלה הייתה פתוחה לכולם, היא לא עוד סיסמא ריקה מתוכן. אמא שלי הייתה אשת שלום, תמיד האירה פנים, תמיד מחייכת, תמיד הייתה בשביל כולם.
**
אמא שלי היתה אישה יראת שמים, גידלה ילדים למצוות ולמעשים טובים. לפני כמעט 20 שנה היא עשתה את המצווה הכי גדולה בחייה – מצוות הכנסת ספר תורה לבית כנסת "מטה משה", מספרי התורה הראשונים שהוכנסו לבית הכנסת החדש ביבנה. זה היה פרויקט חייה וזה היה גם היום המאושר בחייה. לא ראיתי את אימי בכל שנות חיי מאושרת כמו ביום הזה. ואני זוכר שעוד העזתי להלין על ההוצאה הכספית הגדולה שכרוכה בכך. והיא השיבה לי: "זה הנדר שנדרתי ולא יעזור כלום".
אמא התכוננה ליום הזה חצי שנה; היא ליוותה וניהלה את ההליך לאורך כל הדרך, הזמינה בעצמה בנאדם ואישה אחד לאחת, הזמינה את ספר התורה, הזמינה את התהלוכה, הזמינה רבנים, ארגנה את אולם האירועים. זה היה פרויקט חייה וזה אכן גם היה היום המאושר בחייה!!!!
יומיים לאחר אותה הילולת ענק, אמא הובהלה לבית חולים במצב קריטי במחלקת טיפול נמרץ עם סכנת חיים ממשית. האבחנה; פרנקטיטיס, דלקת חריפה בלבלב והרופאים אספו אותנו האחים והאחיות ואמרו לנו שהיא בסכנת חיים ממשית ונותרו לה יומיים שלושה לחיות. אחרי שלושה ימים קרה הנס הגדול ואמא שלי קמה על הרגליים וחזרה לעצמה. ולי נפל האסימון והבנתי מה משמעות הכנסת ספר התורה – ששום כסף וממון בעולם לא שווה את השמחה של אמי ביום הזה ואת הזכות הגדולה הזו. ואמא שלי חזרה לעשות מצוות, לפקוד את בית הכנסת "מטה משה" מדי שבת. מסתבר גם שבחודשים שלפני מצוות הכנסת ספר התורה היו לה כאבי תופת אבל היא התעלמה מהם מחשש שאם היא תלך ותיבדק, היא תיאלץ לוותר על המצווה.
**
לפני שבע שנים אמא הובהלה לבית החולים קפלן ומשם הועברה לבילינסון. האבחנה; מניניגיומה. כל הרופאים במחלקה הנירוכירורגית ללא יוצא מן הכלל אמרו שיש לה גידול ושצריך להוציא אותו. לא הייתי רגוע והלכתי למומחים נוספים כולל למומחה מספר אחת בארץ – שאמר אותו דבר. צריך לנתח!
התכוננו ליום הניתוח ושעתיים לפני הניתוח קרא לי מנהל המחלקה אליו למשרד. "דיברתי עם אמא שלך, היא נשמעה לי כל כך צלולה, מדברת בדברי טעם ולבי נחמץ מלנתח אותה כי מדובר בניתוח מסכן חיים".
שאלתי אותו, מה אתה רוצה להגיד לי בזה והוא ענה לי:"אני מתלבט אם לנתח אותה".
עניתי לו: "אבל כל הרופאים אמרו שיש גידול, שצריך לנתח".
מנהל המחלקה: "אתה צודק, יש גידול, צריך לנתח באופן עקרוני, אבל אני נותן לך עכשיו את האפשרות שלא לנתח".
ושוב שאלתי: "ואם לא ננתח, מה יכול לקרות?".
ענה לי מנהל המחלקה: "כרגע כלום, אתה רואה שהיא עכשיו בסדר, יש לה גידול (שפירי) שצריך לעקוב אחריו, הוא ילך ויגדל, תעשו כל חצי שנה בדיקת סיטי, ואלוהים גדול. רק שתדע שהגידול יושב לה במוח על נקודה מוטורית וזה יכול לפגוע בעתיד בדיבור וגם בתפקוד היד השמאלית והרגל השמאלית".
ושוב שאלתי, מתי הגידול הזה יגדל?
ענה לי הרופא: "זה יכול לקחת חודש, חצי שנה, שנה, שנתיים ואולי עשר שנים".
אמא שלי הייתה בזמנו בת 78.
עניתי למנהל המחלקה: "הבנתי אותך, אני לוקח את אמא שלי הבייתה"…
אחרי אותו אשפוז אמא הייתה במשך כחמש שנים עדיין אישה צלולה והכל היה כרגיל. בשנים האלה חזרתי לגור ביבנה, הייתי קרוב אליה כמעט מדי יום בביתה וזכיתי להיות בקרבתה, מה שלא ממש קרה 20 שנים קודם כשהייתי גר באשקלון.
**
לפני שלוש שנים אמא נפלה בבית ועברה לשבת בכיסא גלגלים ולפני כשנה היא כבר הייתה מרותקת למיטה. ואז היא לא הייתה יכולה להגיע לבית הכנסת מטה משה. קרה לה נס; פתחו "בית כנסת" שדה בקורונה מול הבית וככה היא ישבה בכיסא הגלגלים בגינה שלה ושמעה את כל התפילות.
כנראה שגם אלוהים הבין שהוא צריך ללכת לקראתה כדי שהיא תמשיך להתפלל גם ברגעים שהיא לא יכולה להגיע לבית הכנסת הקבוע שלה.
**
לפני שלושה חודשים אמא שוב אושפזה במצב קריטי. האבחנה; פניאומוניה, דלקת ריאות ועל זה התווספו עוד כמה אלמנטים רפואיים שהחלישו והתישו אותה לגמרי. היא עברה החייאה והרופאים נתנו לה "יומיים שלושה", אבל אמא שלי שרדה ונלחמה על קיומה כי היא כזאת, שורדת. מבית החולים היא עברה למחלקת מונשמים, ושם היה ברור שזה רק עניין של זמן. לא רציתי שהרגע הזה יגיע. עד שהגיע הטלפון מאחי.
**
סוף דבר, אמא שלי זכתה לגדל שישה ילדים, 22 נכדים, שהקטן ביניהם הוא בני הדר, שהיה מחובר אליה מאוד עד הרגעים האחרונים, ו-21 נינים, שהסבו לה אושר רב.
נזכור אותך לעד אמא, ונמשיך לחיות לאורך ולדרכך, המלכדת, האוהבת והנדיבה. יהי זכרך ברוך.
◼️ לקבוצת חדשות יבנה והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
