לערד יש היסטוריה עתיקה מאוד כמה קילומטרים ממנה, בתל ערד. אבל ערד המודרנית היא כמעט ההפך מעיר שהתפתחה במקרה.
ב־1961 הגיע לאזור צוות של מהנדסים ואנשי מקצוע בראשות לובה אליאב, ובנובמבר 1962 הוקם היישוב לאחר תכנון עירוני מפורט. כבר בראשית דרכה היא נועדה להיות מרכז עירוני במזרח הנגב, ובהמשך קלטה עולים מרומניה, ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה ואתיופיה. במקביל נוצר בה מוקדם יחסית גרעין משמעותי של אמנים ופסלים, וממנו התפתחה גם קריית האמנים.
אולי לכן דווקא בערד קשה למצוא “מאכל מסורתי של העיר” — וטוב שכך.
הקולינריה המקומית שלה נבנתה בדרך שמתאימה לעיר עצמה: לא ירושה של מאות שנים, אלא אנשים שהגיעו עם רעיון והחליטו להקים משהו במקום שבו הוא עדיין לא קיים.
המקום הראשון כמעט מתבקש.
מוזה נפתחה ב־1985 בידי האחים אלון ורונן סגל. אלון נולד בערד בשנת 1962, שנת הקמת העיר, והיה בן למשפחה מוותיקי המקום. הם התחילו במקום קטן וצנוע עם חלום על ג'ז קפה; עם השנים הוא הפך לבר־מסעדה, התקרה התמלאה בצעיפי כדורגל שהגיעו מכל העולם, נערכו בו הופעות והוא הפך לאחד ממקומות המפגש המזוהים ביותר עם ערד. כיום, יותר מ־40 שנה אחרי הפתיחה, מוזה ממשיכה לפעול.
מי שמגיע מבחוץ אולי מכיר אותה כעצירה בדרך לים המלח. לתושבי ערד יש מערכת יחסים אחרת איתה.
כשמוזה חגגה 30 שנה, תושבים תיארו אותה כבית, כחדר אוכל קיבוצי מאולתר, כמקום שבו יודעים שתמיד יפגשו מישהו שמכירים. זה פרט חשוב, כי בעיר קטנה יחסית בר או מסעדה שמחזיקים ארבעה עשורים אינם רק עסק. הם הופכים לחלק מהתשתית החברתית של המקום.
התחנה השנייה מספרת כבר את ערד של דור אחר.
כפרוצ'קה נפתחה ב־2014 על ידי אוריה אהרוני וליזה טלמזסקי. לפני שהייתה שם מסעדה, פעלה במקום משתלה. בני הזוג השקיעו תשעה חודשים בשיפוץ ובבניית המקום, כולל התנור, הריהוט וכלי האוכל. ליזה, קונדיטורית שנולדה במולדובה ועלתה לישראל בילדותה, היא גם מקור השם: “כפרוצ'קה” היה הכינוי שדבק בה.
היום המקום עדיין פעיל באחווה 19 ומגיש פיצות, מאפים, מרקים ואוכל שנעשה במקום. ביקורות עדכניות מספטמבר 2026 מאשרות שגם עכשיו התנור ממשיך לעבוד.
אבל הסיפור היפה אינו רק הפיצה.
אוריה בנה חלק גדול מהמקום בעצמו, ליזה הביאה אליו את האפייה, ואפילו הצלחות תוארו כעבודת יד של אמו של אוריה. זו כמעט מסעדה שנבנתה באותה שיטה שבה נבנתה ערד עצמה: מישהו מגיע למקום שעוד אין בו את מה שהוא מחפש, ומחליט פשוט ליצור אותו.
בצד אחר של העיר, רובע האמנים מספר את אותו סיפור דרך בירה.
האזור היה בעבר אזור מלאכה. לפי תוכנית המתאר העירונית הוא דעך במשך שנים, ובהמשך החל להתעורר מחדש באמצעות גלריות, אמנים, בית קפה ומבשלת בירה. גם במאי 2026 קיימה העיר פעילות “שישי ברובע”, שבה נפתחו הסטודיואים, והקהל הוזמן לשבת בין היתר בסטודיו קופי ובמבשלת שיטה.
שיטה התחילה מסיפור של שני סטודנטים לכימיה.
ז'אן ונטע טורגוביצקי הכירו באוניברסיטת בן גוריון והחלו לבשל בירה בבית סביב 2010. הידע בכימיה הפך בהדרגה לעסק, הבירות שלהם זכו בתחרויות, ולבסוף קמה המבשלה ברובע האמנים. כיום פועל שם ביר גארדן ומסעדה עם בירות שמיוצרות במקום, והעסק פעיל בספטמבר 2026 בסדן 10.
וזו חתיכה מאוד ערדית מהפאזל.
מבנה באזור מלאכה ישן הופך למבשלה. זוג שלמד כימיה הופך את הידע המקצועי לבירה. סביב החביות נוצרים מוזיקה, אוכל ומפגש. במובן הזה שיטה לא רק נמצאת ברובע האמנים; היא ממשיכה את הרעיון שעליו הרובע בנוי — יצירה שאפשר גם לשתות.
ואם בירה היא מלאכה, לחם הוא אולי המלאכה העתיקה והיומיומית מכולן.
בית הלחם היא מאפייה משפחתית שפועלת בערד כבר יותר משני עשורים. קובי כלפון הקים אותה בתחילת שנות ה־2000, ובהמשך נוסף אליה בית קפה. המאפים נעשים בעבודת יד, חלק מהלחמים נאפים בתנור אבן, והמאפייה מזוהה במיוחד עם לחמי מחמצת.
עוד לפני שנים היא כבר סיפקה לחמים לבתי המלון באזור ים המלח והפעילה קו חלוקה ליישובים הסמוכים. ב־2026 היא ממשיכה לפעול באלעזר בן יאיר 33, עם לחמים, פיצות, מאפים, כריכים ומוצרים נוספים.
זה אולי נשמע פחות נוצץ מיקב או מבשלת בוטיק, אבל דווקא בית הלחם אומר משהו חשוב על מעמדה של ערד במרחב.
העיר אינה רק נקודה שממנה נוסעים למצדה או לים המלח. במשך שנים היא גם המקום שמספק שירותים, עובדים ומזון לסביבה. לחם שנאפה בערד ונוסע בבוקר לבתי המלון של ים המלח הוא קשר כלכלי וקולינרי קטן בין העיר לבין כל האזור שסביבה.
והתחנה החמישית היא כנראה הסיפור הכי לא צפוי ברשימה.
יקב צוף התחיל מילד בן תשע.
לפי סיפור משפחת בר־שדה, בשנת 2010 צוף ביקש להכין יין. הוא התחיל מענבים שקנה בסופר, המשיך ללמוד את התהליך, ועם השנים התחביב המשפחתי הפך ליקב גראז' אמיתי בחצר הבית. כיום צוף הוא היינן, והיקב מנוהל יחד עם הוריו אלי ודגנית.
היקב מייצר יינות טבעיים מענבים שמגיעים בעיקר מכרמים אורגניים בנגב, תוך תסיסות ספונטניות והתערבות מינימלית, בלי תוספת גופרית דו־חמצנית. הוא נמצא בערד בגובה של כ־600 מטר וממשיך לקיים טעימות ואירוח בתיאום מראש גם כיום.
יש משהו כמעט מושלם בסיפור הזה לעיר שהוקמה על רעיון.
ילד מחליט להכין יין, המשפחה לוקחת את הרצון ברצינות, ובחצר של בית בערד צומח יקב קטן שמייצר אלפי בקבוקים. לא כרם היסטורי, לא אחוזה מאבן ולא מסורת בת עשרה דורות. פשוט סקרנות, התמדה והרבה ניסוי וטעייה.
וזה אולי החוט שמחבר את חמשת המקומות טוב יותר מכל חומר גלם.
מוזה התחילה מצריף וחלום על ג'ז. כפרוצ'קה ממשתלה ישנה ותנור שבנו בידיים. שיטה מניסוי של זוג כימאים. בית הלחם ממאפייה משפחתית קטנה. צוף מענבים שקנה ילד בסופר.
ערד עצמה נבנתה בדיוק כך, רק בקנה מידה גדול יותר: קודם רעיון, אחר כך תוכנית, ואז אנשים שהגיעו אל המדבר וניסו לגרום לזה לעבוד.
לכן גם המתכון של סוכות בערד לא צריך לטעון למורשת קולינרית עתיקה שאין לעיר המודרנית.
המתכון הבא הוא במפורש בהשראת ערד של היום: לחם בירה עם בצל צלוי, זיתים ורוזמרין. הוא מחבר בין המאפייה המשפחתית של העיר לבין מבשלת הבוטיק שצמחה ברובע האמנים, ומי שרוצה יכול להגיש אותו לצד כוס יין מהיקב הביתי המקומי.
זה לא מתכון מסורתי של ערד. הוא מתכון שאולי דווקא לא היה יכול להיוולד בעיר אחרת באותה צורה.
מצרכים
500 גרם קמח לבן
1 כף שמרים יבשים
1 כף דבש
1 כפית מלח
330 מ"ל בירה בהירה בטמפרטורת החדר
2 כפות שמן זית
2 בצלים גדולים
¾ כוס זיתים ירוקים או שחורים מגולענים
2 ענפי רוזמרין
מעט פלפל שחור
מלח גס
עוד שמן זית להברשה
אופן ההכנה
פורסים את הבצלים לרצועות דקות ומטגנים אותם בשתי כפות שמן זית על אש נמוכה כ־15 דקות, עד שהם רכים וזהובים מאוד. מצננים.
מערבבים בקערה קמח ושמרים. מוסיפים דבש ואת רוב הבירה ולשים. מוסיפים מלח ושמן זית וממשיכים ללוש כשמונה דקות. אם הבצק יבש מוסיפים את יתרת הבירה בהדרגה. הוא צריך להיות רך וגמיש אבל לא נוזלי.
מוסיפים לבצק כמחצית מהבצל המקורמל, הזיתים הקצוצים ועלי הרוזמרין ולשים רק עד שהם מתפזרים בתוכו.
מעבירים לקערה משומנת, מכסים ומתפיחים כשעה עד שעה וחצי, עד שהבצק מכפיל כמעט את נפחו.
מעצבים לכיכר עגולה או מאורכת ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה. מכסים ומתפיחים עוד כחצי שעה.
מחממים תנור ל־220 מעלות. חורצים את הלחם, מברישים במעט שמן זית ומפזרים מעל את יתרת הבצל, כמה זיתים, רוזמרין ומעט מלח גס.
אופים 15 דקות, מנמיכים ל־190 מעלות וממשיכים עוד כ־25 דקות, עד שהכיכר שחומה ונשמעת חלולה כשמקישים עליה מלמטה.
נותנים ללחם לנוח לפחות 20 דקות לפני שפורסים — גם אם הריח הופך את זה למשימה לא סבירה.
לשולחן הסוכה אפשר להגיש אותו חמים לצד גבינות, מטבלים, ירקות צלויים וכוס יין. אבל הכי נכון כנראה פשוט להניח את הכיכר בשלמותה במרכז ולקרוע ממנה בידיים.
בסופו של דבר, זה מה שערד עושה כבר מ־1962: לוקחת מקום שנראה ריק, מוסיפה אנשים עם רעיונות שונים, ונותנת להם מספיק זמן כדי שמשהו חדש יתחיל לתפוח.
שעות הפעילות בערב החג, בסוכות ובחול המועד עשויות להשתנות.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
