news08.net/ads.txt

זוגיות בתנאים משתנים | הטור של יוסי רזי

היינו בעיצומה של שיחת זום. הזום תפס אותנו, חבורה של בני שבעים פלוס בעיצומה של הקורונה. כמו מרבית בני גילנו – עד אז לא הכרנו אותו. והנה עתה הוא החליף את הפגישות השבועיות שלנו. המסך הוצף בחלונות שמתוכם נשקפו  הדמויות המוכרות מזה עשרות שנים. קרחות משתרעות, אוזניים מתבלטות, גבות לא גזורות דיין. תמורות הגיל נראו מכל עבר; למדנו להשלים איתן. אנחנו לא היחידים במערכה הזאת.

והנה, משהו חריג בנוף הזוּמי. רותי, אחת מהדומיננטיות שבחבורה, מניעה את ידיה מצד לצד, מבקשת משהו, ואילו בחלון המרוחק ממנה שומר המארח, ההוסט, דני, על פנים קפואות. בעצם – הוא קורץ והקריצה מיועדת רק לי. אני בטוח בכך.

שבוע קודם התנהלה השיחה באופן חופשי, כך התרגלנו מאז התחלנו בפרויקט הזום. אלא שלאחר כמה מפגשים הבנו כולנו שקשה לנהל שיחה של תריסר חברות וחברים בלי  מישהו שיעשה בה סדר, שינחה אותה, שיהיה המארח הקובע. ולמשימה הזאת נבחר דני, השקט שבחבורה, השכלתן, הרציני שדווקא עליו כולם סמכו. אפילו זוגתו רותי נתנה ברכתה לכך. לא ידעה לאן זה יתפתח.

דני ואני נשארים לאחר המפגש השבועי להחליף  בינינו – שנינו אי אילו מילים. הכרתי אותו לפני שנים רבות בתיכון, והידידות התחזקה בשנים האחרונות, בעידן הגמלאות.  בדרך כלל אנחנו משוחחים על הילדים, הנכדים, משחקי הכדורגל בטלוויזיה, המכוניות שבעיתוני הרכב.; כמו רוב הגברים. על הנשים אנחנו מדברים פחות וגם אז בעניינים  אינסטרומנטליים – היא קפצה הבוקר לסופר, שכחה לקנות את הלחם המיוחד שלה; הבת ביקשה ממנה להגיע לקטנה, להוציא אותה  מבית הספר; רותי ראתה אתמול בנטפליקס סרט על ביולוגית אחת שנלחמה בניסויים בחיות, סיפרה לי בבוקר שמאד נהנתה ממנו.

רותי היא דוקטור בביולוגיה מולקולארית או פיסית.  פעם ביקשתי להבין מה ההבדל ביניהן, הוא ניסה להסביר לי, אבל אני לא זוכר במדויק. אני בטוח שהוא יודע, הוא הקליד את התזה שלה לתואר השני . זה היה לפני שנים רבות כאשר היו צעירים, הילדים עוד לא הגיחו לעולם. הם אהבו לטייל בחיפושית הירוקה שהייתה להם.  על ההבדלים שבין שתי הביולוגיות לא למדתי ממנו הרבה אבל על מכונת הכתיבה, אותה לקח איתו בכדי להדפיס את אותה תזה, שמעתי פעמיים ואולי שלוש – איך הם שכחו אותה בחדר במלון בצפת, כי הם נחפזו לעזוב אותו כי המנקָה הייתה צריכה להיכנס לקראת הצ’ק-אין, כי הם ישנו מאוחר, כי הם היו עייפים מהלילה, אתה יודע, האוויר של צפת עשה לשנינו טוב ועד הבוקר עוד התגלגלנו על המיטה.

התגלגלנו. זאת הייתה המילה הכי צבעונית שהשמיע באוזניי עליו ועל רותי האהובה, פה ושם הוא חזר על הסיפור הזה אבל יותר מכך לא הרחקנו כאמור שנינו בדיבורינו על בנות זוגנו למעט אותם דברים אינסטרומנטליים שאליהם נוסף ניחוח של חיבה.

אבל באותו בוקר הוא גילה שכרטיס האשראי שלו אינו במקומו, נעלם. וזה הטריד מאד את מנוחתו. הוא איש מסודר, הוריו עלו מגרמניה והוא נטל בשפע ממורשתם. וברור היה לו שהכרטיס נמצא אצלה.

–את זוכרת איפה שָמתְ כרטיס הוויזה שלי? שאל כאשר הגיש לה למיטה את כוס הקפה שהכין  כמנהגם מדי בוקר.

— אני לא יודעת ברגע זה איפה הוא. נכון שלקחתי אותו איתי, נכון שהשתמשתי בו, נכון שהחזרתי אותו הביתה. בטוח שהוא בבית. אחפש אותו במשך היום. והיא יישרה את הכרית למראשותיה.

— לא כדאי שתחפשי ותמצאי אותו עכשיו?

— למה אתה כה מודאג? הכרטיס בבית וזהו. הוא יחכה לי במקומו עוד שעה שעתיים. לא יברח.

נימת דיבורה קיבלה גוון ארגנטינאי מתנגן, מתעצבן. ככה זה קורה אצלה, הוא הסביר לי, כאשר הפיוזים עולים אצלה בראש היא  נזכרת בשורשיה.

הוא מצידו הזכיר לה את הידיעה הטרייה מהעיתון על כרטיסי האשראי שנגנבו מחברת התעופה האנגלית. ההאקרים האלה יָדעו על כל נוסע , הגיעו אליו בתוך שעות מספר. הם יגיעו גם אלינו אם לא תקומי ותבדקי איפה בדיוק הכרטיס ותודיעי לבנק.

נראה לי, את זה הוא לא סיפר,  שטון דיבורו אליה נעשה אז גרמני במקצת, קריר.

— אתה עם הראש המורכב שלך רואה זאת, כרגיל, בצורה פסימית; כאילו כל העולם מתעניין בכרטיסי האשראי שלנו, של הזוג הכי עשיר ביקום.

— ואת תמיד מצפצפת על הכול; סמוך; הכול יהיה בסדר. אני רואה את הגנבים מחטטים לי בוויזה ואת אופטימית מכאן ועד להודעה חדשה. בדיוק כמו שאת אופטימית לגבי הזמן.

— מה קשור הזמן לאשראי?

הוא הפנה השאלה אלי מבעד למסך ולאחר שנייה של התארגנות פנימית השיב לה, ולי:

— אַת חושבת שאת שולטת גם בו, בזמן.

— לְמָה אתה מתכוון? היא הגיבה, והקפה כמעט ונשפך על השמיכה.

— אני מתכוון לכל האיחורים שלך. כולם מתעצבנים עליך. לאימא יש תמיד זמן, אומרים לי הילדים, תמיד צריך לחכות לה. בשנים האחרונות גם הנכדים מתלוננים. דור חדש של מתלוננים.

ושניהם המשיכו לפרט זה לזה את חילוקי הדעות המהותיים שביניהם. הוא חושד בכל חדָש והיא מאמינה לכל אחד; הוא מְתַחְקר את הנכדים על ציונים (מה זה מעניין אותךָ? זה העסק של ההורים שלהם) והיא שואלת אותם על פירוש העננים שבשמיים (יֵצֵא לךְ משהו מעִסקי האוויר האלה?); הוא רוצה להיות צמחוני והיא מתה על בשר מארגנטינה. וגם במוסיקה.

— לָמָה אתה מחטט בשוֹני ביניכם? הרי אתם כמו כולם, קראתי לעברו במיקרופון, מוודא תחילה ששתי נשותינו אינן בסביבה. לא שאני מומחה בגישור זוגי אלא שכדאי להעמיד גברים על דיוקם, אפילו חבר יֶקֶה.

— אנחנו מתחתנים בגיל צעיר, המשכתי, האופי שלנו הוא כזה וכזה ולאחר שנים אנחנו משתנים, וגם הזוגיות מִשְתָנה; אתה לא יוצא דופן, אמרתי בביטחון של יועץ ותיק. ועברתי לספר, לא לרכל חלילה, על כמה זוגות מהחבורה: אצל זוג א’ – כאשר הם יושבים בסלון לעת ערב ומאזינים לרדיו – הוא  מעוניין במוסיקה מזרחית והיא רוצה בקלסית, וזה נגמר בפשרה – שניהם שומעים מוסיקת העולם. ואצל זוג ב’ – היא חובבת חימום מושבעת, הבית כולו מוּסָק מסוף הקיץ ועד לתחילת הקיץ שלאחריו; והוא מתחמק לעיתים למכונית שבחנייה ושם מפעיל את המזגן על קר. ואצל זוג ג’ – לו, חובב הגה מובהק, נמאס מלשמוע את הערותיה לגבי נסיעתו; היא בטוחה שהוא הזדקן ואין לו מספיק קוגניציה לנהוג, והוא משוכנע שהיא נעשתה חרדתית ואיבדה האינטליגנציה הרגשית לכביש. ולכן הם קיבלו החלטה אמיצה, גם בלי מְגַשר – היא תנהג. הכול קטבים, סיכמתי לו כי כך קראתי בספר מקצועי.

— ואחרי כל אלה, לָמָה שתוטרד מאי ההבנות הקטנות שבינך לבין רותי. הן דומות לאלה  שישנן לכל זוג נורמלי בגילנו.

דני התכנס לתוך עצמו, חכך בכף ידו את סנטרו. זה נוהל קבוע אצלו מזה שנים כאשר הוא מתרכז. כך היה גם בתיכון כאשר פתר  משוואות באלגברה.

— האמת היא, שלא איכפת לי מכל הבעיות שלה מלבד אחת, שבאמת מפריעה לי – הדיבור הרצוף שלה. היא מדברת המון. ואין לי טענות, הוא הוסיף מיד, היא מדברת לעניין, אבל כמה לעניין אפשר כבר לדבר?!

— זה היה אצלה תמיד. הרשיתי לעצמי  להיות כֵּן ולומר לו בישירות,  כי השיחה הייתה באמת  כנה וישירה. על כל מילה שלך היא הייתה מוציאה חמש משלה או אפילו שבע.

— פעם, כשהיינו צעירים ויפים, זה היה נעים, זה נשמע מושך, אהבתי זאת. אבל במשך השנים אתה מחפש את חלקת אלוהים השלווה שלך, את הפינה השקטה הפרטית,  והיא – ממשיכה בדבריה. זה נעשה קצת מייגע. לפי תיאורית הקטבים שלך, הוא כופף ראשו אלי מבעד למסך, היא בודאי חושבת שאני הוא זה שמִשְתַנֶּה, נעשה  שקט ומאופק, כמו עץ.

והנה עכשיו, בזום החברתי, היא מנופפת בידיה בעקשנות ובן זוגה קורץ. רק אלי. כי רק אני מבין שזאת ההזדמנות הגדולה שלו שלא לשמוע אותה. והכול–תקין וחוקי, הרי הוא המארח. רק בידיו נמצא הלחצן הפלאי שמאפשר (או לא) לכל אחת ואחד מהמשתתפים להשמיע דבריו. אלה חוקי הזום, צריך להסתגל אליהם.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן