יום רודף יום. הימים מצטרפים לשבועות. השבועות מתחילים להתקבץ לחודשים. בין שעמום לבין עשיית כלום, אני מטולטל בין ייאוש ותקווה בין אור לחשיכה. חיפשתי חיזוקים ונחמה בתנ"ך ובשירה – וזו התוצאה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו. ויאמר אלוהים, יהי אור, ויהי אור". הוסיף הנביא ישעיהו: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".
מדי פעם, לאחר גזירות והסגרים, הציבור קיבל חנינה זמנית על התנהגות טובה. ואז – "ויהי היום ואנו נפגשנו פתאום באיקאה למיטות נוצר תור. ההסגר, הבטלה והשעמום חיזקו את החלומות – "שחקי, שחקי על החלומות… אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק היום". בעקבות החלומות באו הבקשות והתפילות לימים טובים יותר.
"לו יהי, לו יהי, אנא- לו יהי , כל שנבקש לו יהי". אחרי הבקשות נוצרת תקווה – "הלוואי ומענן תרד עלינו קשת. הלוואי שלעלום הזה יש תקנה " אם התקווה אינה מרגיעה מוסיפים לה תפילה – "רק תפילה אשא, הוי אלי ,אלי שהשמש תעבור עלי". התפילה והחשיבה החיובית יוצרות תמונות של עתיד וורוד. " מחר – כל זה אינו משל ולא חלום. זה נכון כאור בצהריים . כל זה יבוא מחר, אם לא מחר ואם לא מחר אז מחרתיים". אני לא קצר רוח .אני מסתפק בהבטחה – "עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה הבאה!"
תפילה ותקווה אינם מספיקים לשיפור ההרגשה כדי לנצח קורונה. הרפואה מקלה ועוזרת, אך נמגר את המגפה בעזרת האהבה. "בין האפל לנסתר בעולמנו המר, אומרים יש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה". לאחר שהצטיידנו במסכה (אהבה), בכפפות (תקווה), שמרנו מרחק נגיעה ודאגנו להיגיינה, וודאי שנמגר את הקורונה. "רק בגלל הרוח בתוכי, במוחי בנשמתי"! הנשמה, התקווה והתפילה זקוקים גם לחברותא, להיות ביחד. עוד נדע ימים טובים מאלה, עוד נדע ימים טובים פי אלף, יחד כל הדרך, יחד, לא אחרת. כאשר יחזרו חיינו לשפיותם אולי נבין טוב יותר את המילים, "אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה"! הסופרת העיוורת ,החירשת והאילמת הלן קלר, התייחסה למציאות קשה והתגברות עליה במילים: "החיים מלאים במהמורות, אך הם גם מלאים באנשים שהצליחו לעבור מעליהן".
נחשוב חיובי, נחשוב טוב,יהיה טוב – ונראה אור בקצה המנהרה.
