news08.net/ads.txt

יוסי רזי: התחלות מוקדמות יותר ויותר, מחשבות לקראת תחילתה של שנה חדשה

יוסי רזי

התחלות מוקדמות יותר ויותר, מחשבות לקראת תחילתה של שנה חדשה

גודייבה. זאת המילה שהייתה רשומה על חבילת השוקולד. זאת המילה שהדליקה אותי. כבכל יום ששי בבוקר הגעתי למרכז שרונה להצטייד בעיתוני הבוקר כולל זה שאתם מחזיקים כרגע בידכם. במקרה נכנסתי גם לסופר, במקרה טיילתי בין מדפי השוקולד, במקרה קלטו עיני את הגודייבה

ישנם טעמים, ישנם ריחות ומצויים גם קולות שמזכירים לך אירועים וחוויות מן העבר. ראה מרסל פרוסט ועוגת המדלן שלו. ליידי גודייבה היא בשבילי לא רק מראה, טעם וניחוח של שוקולד, שוקולד איכות מבלגיה. גודייבה בשבילי היא טקס חשוב, ריטואל שחזר על עצמו אחת לשנה, בתחילתה, בשנות החמישים של המאה שעברה. במועדים אלה הגיעה אלינו בדואר חבילה בגודל של כעשרים סנטימטרים.

כאשר יצאתי מהחנייה של הסופר נזכרתי בחבילה שהונחה בעדינות על ידי אימי על השולחן, המשפחה כולה, ארבע נפשות, התקבצה סביבה, אימי פרמה בזהירות החוטים שקשרו אותה, חשפה אט אט את  נייר העטיפה – רשרוש מעודן היה נשמע בחלל החדר –  ומתוכו בקעה קופסת מתכת ורדרדה. ‘הדודים לא שכחו אותנו’, אחי הבכור אמר לאבי, והלה נהג לשחרר אנחת רווחה. אלה היו בני הדודים מהצד שלו ששלחו החבילה מדי שנה לקראת תחילתה. אבי נשא  באחריות עקיפה אם החבילה הייתה מתעכבת או חלילה לא מגיעה. על הקופסה הייתה מצויירת בחורה עירומה רוכבת על סוס. נדמה לי  שהורי מיהרו להסתיר הקופסה מעיני בגלל הבושה מאותו מראה לא צנוע, אבל זה עבר להם מהר מאד.

לתוככי תודעתי נוצקה הזיקה החזקה שבין תחילת השנה לאותה גודייבה נטולת בגדים. האחד לא יכול להתקיים ללא השנייה. בקופסה הונחו “מדפים” , ארבעה במספר, בכל אחד מהם שזורות ארבע שורות ובכל אחד מהן שלושה טורים, סך הכול ארבעים ושמונה פריטים, עטופים כל אחד בנייר צלופן משובח. בכל אחד מהם הונח ממתק שוקולד שלא נראה ולא נטעם כמוהו בכול החנויות של אותה תקופה. ארבעתנו, הורי ואחי ניצבו מסביב לשולחן צופים בפריטים כאשר כל אחד מאיתנו מחשב לעצמו איזה פריט יעדיף לאותו יום. למחרת תהיה לו בחירה נוספת, וכך עוד עשרה ימים בערך. זה הכל. פיסה קטנה של אירופה הנוצצת נאחזה לרגע בין אצבעותיו, קולפה בזהירות, הגירה ריר מהפה עד שנבלעה בתענוג. פיסה קטנה וראשונית באותם ימים של צנע בארצנו הצעירה.

להוריי היה זה מן הסתם טקס של כיסופים, חזרה לשורשים, הן לאירופה הירוקה של אותה תקופה, 5-10 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הן  לקרוביהם וחבריהם שנרצחו בידי הנאצים והן לאלה שנותרו בחיים והמשיכו לחיות ולהתפתח שם. כמה מהם, מבלגיה, זכרו לשלוח אחת לשנה את אותו משהו מיוחד, לבני משפחתם שבמזרח.

***

טיול בבלגיה

בפניה לרחוב מוטה גור  העליתי באלבום התמונות הוירטואלי את הביקור של הורי ושלי בבלגיה, אי שם ב-1952, שוב בהזמנתם של אותם קרובים נדירים. תארו לכם ילד בן שבע עוזב את הארץ הצחיחה שלנו, את “ארץ הזבובים והחול” כפי שכונתה ע”י כמה וכמה, עולה על מטוס אמיתי, לא מטוס צעצוע, טס לבלגיה, נוחת שם בלב הירוק המוריק, הכפרים הציוריים, האוטומובילים היוקרתיים, הרחובות הצבעוניים ו-הדודים הנינוחים מסבירי הפנים, המפנקים. שיא הביקור עוד ציפה לנו לקראת סופו: הפלגה בת ששה ימים ביאכטה המשפחתית. יאכטה! אז, ב-1954! יאכטה שמשייטת לה בין גדותיהם של נחלים ותעלות שגדולים פי מאה מהירקון ופי אלף מנחל הרובין שלנו. יאכטה  שעוברת בין תאי סכר (תעיפו מבט בגוגל) שהמים בהם עולים ויורדים ואין כמותם בכל ארץ ישראל. הכול כל כך ראשוני, התחלתי, בתוך קבצים חדשים שמתהווים במוחו של ילד בן שבע.

התחלה זו, שהקדימה את זמנה, אפשרה לי להשוויץ הרבה בפני חברי לשכונה שזכו להתחיל את מסעותיהם בעולם שנים רבות לאחר מכן. עלם סביר של אז זכה לראות את נמל התעופה בלוד, את מסלוליו, את הנחיתה הקסומה באחת מהארצות שמעבר לים – רק מגיל עשרים ומעלה,  לעיתים נדירות – לפני השרות הצבאי. החו”ל הירוק הזה אולי הוביל אותי עם חזרתי לארץ לספוג ממנו ככל ניתן – צילומים של קבוצות כדורגל מאנגליה – לידס יונייטד, מנצ’סטר סיטי, בולים מצרפת ומשוויץ. ואצלנו בארץ – הלחם, הגבינה, הנעליים נשארו כמקודם. היה לחם שחור ולחם לבן, גבינה לבנה וגבינה צהובה נעליים חומות או שחורות. הכול ניתן במנות קטנות, במשורה. אפילו חבילת הגודייבה של העשרים ס”מ התחלקה בין יותר ויותר פיות  נוספו להם תחילה החברה-אישה של אחי, עפרה, ולאחר מכן חברתי זוגתי מרים – וכל פה נאלץ להסתפק בעל כורחו בפחות. והיה גם קפה ציקוריה. כמעט ולא ידענו מה קורה בעולם, פחדנו כולנו ממסך הברזל  האפל שמאחוריו נמצאים כוחות הרשע, פה ושם שמענו שירים לועזים (דווקא מתחנה קרובה אלינו, זאת שברמאללה הסמוכה לירושלים, שמענו את מיטב השירים כאשר ביניהם נשמעה לה אותה קריינית-לחשנית-מהפנטת. היינו ארץ קטנה עם שפם. בספרי ההיסטוריה מעריכים אותנו כדור הבייבי בומרס, דור שגדל אל תקופת הצנע. ההתחלות שלנו היו צנועות, ראשוניות. הן הגיעו אט אט. ככל שהצנע הלך והתמוגג – החל השפע, היחסי, לחדור ולחלחל בארץ. אין לטעות, ההתחלות הללו  היו מעטות אך הן היו איכותיות.

***

חשיפה בלוס אנגלס

בצומת רחוב לח”י סובבתי את הכיכר, המשכתי לעלעל באותו אלבום וירטואלי לעבר שנת 1995. זוגתי, אני ובן הזקונים שלנו דן מבקרים בארה”ב, כשי בר מצווה לבננו דן, מתארחים אצל חבר רחובותי ותיק, מלאכי גמליאל שמו שחי בלוס אנג’לס מזה שנים רבות. בילינו יממה נעימה מאד בחברתו וגם הוא, כדודי שבבלגיה, ידע להיכן להוביל את הילידים מארץ הקודש. בערב, לאחר שצפינו בסרט והיינו אמורים לחזור הביתה למיטה, כמקובל לאחר צפייה בסרט בקולנוע חן – הוליך אותנו מלאכי בין מעברים וחדרי מדרגות ופרוזדורים תת קרקעיים באותו בנין ממש. וככה ללא משים ובלא כל התראה מוקדמת נפתחה דלת ודרכה גלשנו לעבר אולם ענק של חולצות ומכנסיים ונעליים וגרביים ומגפיים וסנדלים ואבזמים מכל הסוגים ומכל הטיפוסים – מאות ואלפי פריטים, על עשרות עשרות מדפים. להזכירכם, זה היה ב-1995, קניונים לא נראו אז בארץ, בקושי אי אילו  סופרים ועל יד צומת בילו לבלבו כמה קוצים יבשים. החשיפה של שלושתנו  לשפע העצום הייתה מהממת. מלאכי, הוותיק והמנוסה בכגון אלה, הציץ בנו, בחבריו הפרובינציאלים,  בשובבות. גילינו אז בגיל חמישים את אמריקה.

לעומתנו דן בננו הסתכל בכל הנעשה באותו אולם והבין כבר בגילו את המתרחש באותה אמריקה. הוא  לא נאלץ לצפות לכך דור שלם. הוא כבר אז הבין את כל השפע של העולם המערבי. בגילו אז הוא נחשף לחו”ל פעמיים, הוא ביקר בארה”ב ואיתו טסנו גם לקפריסין. פעמיים, שתי התחלות חדשות של ארצות.

ובארץ – הקניון היה לו מקום קבוע של בילויים. הקניון היום מספק לך גירויים רבים עוד מגיל צעיר. על מאה מטרים רבועים של קניון תוכל למצוא עולם שלם של פריטים חזותיים שנקלטים אצלך בכל חושיך –  בגדים ומאכלים ומדרגות נעות ומוסיקה רועשת. תינוק שנכנס לשם עם אימו, מכיר עוד בימי ינקותו את אותם דברים. הקניון הוא רק דוגמא, מיקרוקוסמוס לסרטים, למחשבים ולנופים ומאכלים ובגדים ועוד ועוד שההתחלות לגביהן נעשות צפופות יותר ויותר לגבי הדורות הצעירים. שלא לדבר על המחשבים והאינטרנט והקניות באי ביי והכוכבים הנולדים. כל העולם ואשתו פרושים בפניהם בגילים צעירים ביותר.

**

התחלות ללא סוף

בצומת בלקינד אמרתי לעצמי (לאורך כל הנסיעה שמרתי על כל כללי הבטיחות) שההתחלות מן הסתם מאבדות מקסמן עבור אותם צעירים, דורות ה-  Y,Z,A…בשל הקדמתן להגיע. בתו בת ה-12 של אחד מחבריו של דן, כך סיפר לי, פנתה יום אחד אל אביה: “אבא, מתחשק להיות בארץ מאתגרת. כמו יוון או סיציליה. “מאתגרת”, היא אמרה. המילה “מעניינת” כבר לא נמצאת אצלה בלכסיקון. והבת החמודה הזאת שבה אך שלושה חודשים לפני כן מביקור באנגליה. וילד אחר מבני כיתתה השתתף לא מזמן בתחרות קפוארה בבלגיה. אפילו השלג שהיה באותו זמן בבלגיה לא הרתיע את ההורים והילד להגיע לארץ הזאת. נזכרתי בביקורי שלי בבלגיה. אני נחשפתי לכלל נופיה של הארץ – נחלים, ירק, גשרים. הילד גילה לא רק את אלה – הרי  הוא נסע, כמוני, באותם נופים – אלא גם אולם סגור וגם את מקצוע הקפוארה  (מי בכלל הכיר אז את הקפוארה). תוסיפו לכך את השלג שירד בחוץ כאווירה מושלמת שלא הייתה בילדותנו חזון נפרץ כלל.

האם זה טוב או לא טוב – הקדמתן של אותן התחלות חדשות? האם הן גורמות לילדים של היום להיות יותר חכמים, יותר מבינים?  והעיקר – האם גורמות הן לילדים להיות מאושרים יותר, שלמים יותר עם עצמם? גם כאשר עליתי הביתה, במעלית, עדיין לא סיכמתי לעצמי את הסוגיה הזאת, סוגיה שהחלה בגודייבה של בוקר, התחזקה לנוכח תחילתה של שנה חדשה. אל המעלית נדחס לו הילד של השכנים מהקומה הראשונה, כולו תנועה תזזיתית, בוהה בסלולר במשחק קולני של יריות על איש שבורח לכל הכיוונים. אתה לא יכול לעלות במדרגות קומה אחת? – שאלתי אותו בטון חביב. בשביל מה יש בבנין מעלית הוא ענה לי בביטחון. בעצם הוא צדק לגמרי. מתי אני טיפסתי לראשונה במעלית ומתי הוא עשה זאת?

שנה חדשה לקוראים, שנה של התחלות.

היצמדו לאמירה: “מתי עשית בפעם האחרונה משהו בפעם הראשונה”.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן