להחליף מילים | הטור של יוסי רזי

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בוקר אחד של קורונה התרווחתי בכורסה, מרפרף בין ספרים, מעלעל בעיתונים, מציץ בוואטסאפים, סוג של אווריריות מרחפת בחלל החדר.

ואת הנים ולא נים קָטַע צליל הסלולר. ועל הקו – ידיד טוב שלי.

הידיד, שותף וואטסאפ, שלח אלי לפני שעה צילום של בַּרבוּרים שהופיעו בתעלה המרכזית של ונציה, כתוצאה מהקורונה והסתלקות התיירים ממנה. תמונה מרהיבה של העופות המלכותיים כשהם מעטירים על המים גווני ורוד-בורדו עזים. והנה הידיד הזה על הקו.  דחקתי הצידה את כל ה'מה נשמע' ו'מה העניינים' מפני 'צ'מע, הוואטסאפ המרתק ביותר שקיבלתי הבוקר היה ממך.' זה היה גם נכון וגם מפרגן. ומה יותר נכון לעשות מאשר לפרגן לידיד, קל וחומר לפתוח ככה בשיחה מאירת פנים בבוקר של גמלאים וקורונה.

יש לי חדשות בשבילך, הוא המשיך.

מה החדשות? שאלתי בסקרנות.

נימת קולו לא נשמעה לי מאירת פָנים כַּמצופה.

הרגע קיבלתי וואטסאפ מרשת אחרת שגם בה שקשקו הברבורים האלה, אבל מישהו משם, עם מוח אנליטי, ערך  בדיקה מהירה עם חבר שלו מאיטליה והסתבר שהכול פייק. מה שפעם אמרנו – פוטושופ. הברבורים האלה שטים בכלל באגם של מים מתוקים באינדונזיה ומשם הִטיסו אותם, וירטואלית לגמרי, לוונציה עם מי הים העכורים שלה.

זה מה שמטריד אותך, שאלתי? שהתמונה פייק? שהטיסו אותם באמצע הקורונה מאינדונזיה לאיטליה? ניסיתי לחזור על שְבִיב הצחוק שליווה את דבריו, אולי השיחה בכל זאת תתקדם יפה.

אלא שלא כך היה.

אלה לא הברבורים שעושים לי את זה אלא שכל הקורונה הזאת מתחילה לעלות לי על העצבים.

בְּחַייך, רק לך?

נכון, אני יודע, כולנו תקועים כבר חודשיים עם המצב הזה. אבל אני יושב הבוקר כאן בחדר, מזיז ספרים מכאן לשם, לוקח עיתון וזורק אותו לסלסילה, והוואטסאפים האלה, הם נוחתים עלי מכל כיוון. וכשנמאס לי מהכול – אני קם מהספה, הולך לחדר השינה, ממנו לשירותים, משם לסלון עם כיוון השעון. ואחר כך בכיוון הפוך. אחרי כל סיבוב אני מודד את החום בגלל הברסימנטוב הזה ואני שואל את עצמי.

מה אתה שואל את עצמך?

אני שואל עצמי בשביל מה אני צריך את כל זה? ככה אני אעביר את כל הבוקר?!

ומה כולם עושים, אתה חושב? השתתפתי פעם בקורס על הבודהיזם וזכרתי שזאת השאלה החיונית למצבים כאלה.

נכון, אתה צודק, כולם עושים את אותם הדברים, אבל זה לא מעודד אותי, בעיקר כשהבוקר התכוונתי לטייל בחוץ ודווקא עכשיו, באמצע האביב, החל לנחות גשם זלעפות.

אצלי לא נחת שום גשם ולא יכולתי להגיד לו משהו על שותפות הגורל של שנינו גם בכך.

ואתה יודע, הוא המשיך כאילו קרא את הגיגיי, גם אם הגשם לא היה נזכר להגיע, גם אז הייתי מרגיש די ח-א.

למה? בעצם מדוע? מדוע אתה..

צ'מע, בין וואטסאפ לוואטסאפ חשבתי על עצמי כמו שאני – באמצע העשור השמיני של החיים. ומה קורה סביבי? הבוקר נתנה לי זוגתי קופסה קטנה של פלסטיק לשים בה את הכדורים של הבוקר, שלא אתבלבל. ונזכרתי באימי שהייתה מניחה את הכדורים שלה בדיוק באותה צורה. וכאילו היה זה אתמול. טוב שהבן שלי אינו בסביבה להסתכל באביו ולהיזכר בו, ככה ממש,  בעוד עשרים-שלושים שנים.

תגיד, זוגתך בבית? ניסיתי לבדוק התנאים הסביבתיים של המונולוג הדי עגמומי.

לא, היא נסעה לקנות בסוּפר. לה יש תמיד מה לעשות. כאשר תחזור היא תסדר את מזווה ב' לאחר שאתמול סידרה את מזווה א', היא תעשה את הפילאטיס שלה עם הזום הרָדוּם, היא תדבר עם הכלה ועם הבת, ואחר כך עם הבת ועם הכלה. לַנשים תמיד יש מה  לעשות, נכון?

בוודאי, תמיד ידענו שהנשים הן רב משימתיות, ואנחנו הגברים נעולים על משימה אחת וזהו

בסדר, בסדר, אני בטוח שזה לא רק אצלי, אבל..

יש לך נכדים מקסימים, תמיד סיפרת עליהם; עלה במוחי רעיון מבריק, [האיש באמת מָכוּר לנכדיו; ] עוד שבוע, עשרה ימים לכל היותר,  כאשר הקורונה הזאת תתעופף מהעולם, תחזור להיפגש איתם, לחבק, הכול..

אני כבר לא מצפה מהם הרבה, הם גדלו , הם עסוקים בשלהם, הסבא מעניין אותם פחות ופחות, זה המצב.

זאת תופעה מוכרת, כולנו עוברים אותה. חזרתי על המתכונת הישנה למרות שהרגשתי שמיציתי אותה.

מה כל זה יעזור לי?! . קולו הלך ושָפל, מהטנור הרגיל הפך לבריטון. זהו, אני הולך ומתכנס אל תוך עצמי. נדמה היה לי שאני שומע את טיפות הגשם נוקשות על חלון חדרו האטוּם, המדכא.

תראה אתה צריך,.. להמציא את עצמך מחדש.

ידעתי שהביטוי המודרני הזה יתגנב ויגיע לשיחתנו. כולם אומרים היום את אותן המילים ממש: לאַתגר עצמך; להמציא עצמך מחדש; לפני עשר שנים התקשקשו עם – לצאת מן הקופסה; לפני עשרים – לפתח ארגז כלים; לפני שלושים – תהיה יצירתי. את כל זה אמרה לי אימי לפני חמישים שנה – תחשוב עוד דקה והבעיה תיפתר. עולם כמנהגו נוהג. הביטויים משתנים ואנחנו  מזדקנים. וההמצאה הזאת, מחדש, לא נועדה לנו, אלא לצעירים שחייהם משתנים כל הזמן. אתמול ראיתי את הילדה של השכנים, בת הארבע, רוכבת על אופניה לכיוון הירידה, משתדלת לכוונן עצמה, לא לאבד שיווי המשקל. כאשר היא מגיעה לקצה הנמוך של החנייה היא עוצרת, מסתכלת בגאווה לעבר אחיה בן השש שניצב בקצה השני של החנייה. הוא קורא לה לחזור, מעודד אותה לעשות זאת. היא מעיפה אליו מבט, גם אלי, מתכנסת אל תוך עצמה, כנראה שלא ניסתה עד כה, אלא ניצלה רק את הירידה של החצר. לבסוף מניחה רגלה על דוושה אחת, מעבירה באיטיות הרגל השנייה לדוושה הנגדית, מתאמצת לדחוף, מתערערת קמעה, שולחת רגל אחת למטה לאספלט, מעלה אותה שוב למעלה,  משתדלת עוד פעם, ופאף, היא עושה זאת. קצת מזגזגת ולבסוף מגיעה ונוחתת ליד אחיה כמו כלב נאמן.  באותו הרגע היא המציאה עצמה מחדש. לא רק רָכבה מטָה כמו תמול שלשום אלא טיפסה לראשונה מעלה.

ואיך אני בגילי אמציא עצמי מחדש?

מעניין שתרגילים של ילדים על אופניהם מסקרנים אותך, קלטתי משהו חדש ממנו. ולאחר עוד דקה מלמלתי באיטיות: נראה לי.. שיהיה טוב שכאשר ייפסק הגשם תצא מהחדרים, תרד לרחוב, תעשה סיבוב קטן . הקורונה מתרחקת, ומותר כבר להתרחק  מעבר למאת המטרים.

השתררה דממה.

ניצלתי אותה לומר במין פסקנות שלא ידעתי את מקורה, תיהנה מהעננים השטים למעלה, תדמיין לך צורות, תנמיך המבט לשלוליות שבמדרכה, אולי תבחין בדמותך, תחפש לך TAKE AWAY של בית קפה שנפתח השבוע.

הבנתי, הבנתי הוא עצר אותי כמו ילד שנמאס לו מגערות אימו.

ועוד משהו

מה עוד?

אם תראה מישהו מהלך  עם כלב, מסכה על פניו, תגיד לו  משהו כמו: האם הכלב לא חייב במסכה? תשתהה לרגע, ואם תחוש שעיניו נעות בעליצות והוא משיב לך באותה רוח – תוכלו שניכם לחייך מבעד למסכות, אם רוצים זה אפשרי, ותמשיך הלאה. כמה מילים, זה הכול.

לעת ערב הופיע מסר מהידיד – סרטון שמראה מישהו חותך אבטיח גדול וממנו מציץ מילון, החותך ממשיך במלאכתו ומתגלה אשכולית קטנה ואדומה,  שממנה נפלט תפוז, ומתוכו נחשפת ביצה. את הביצה נוטל החותך בידו, שובר אותה מעל לכוס והחלמון שוקע על תחתיתה עם הצהוב הבולט. נגינה מסתורית מלווה את מעשי הבריאה האלה.

הפעם הוסיף השולח מילות הבהרה. זה לא פייק בתוספת שלוש נקודות  כמו בציור המקטרת של מגריט.

מאין לך שהפעם זה לא פייק? התקשרתי לברר אצלו. הבנו שנינו בשביל מה אני באמת מתקשר.

עזוב שטויות, פייק או לא,אתה יודע מה קרה לי בצהריים?

מה קרה לך בצהריים? השתדלתי להישמע משועשע כמוהו.

אימצתי הפטנט שלך, צעדתי ברחוב בין השלוליות והעננים והמסכות וכל השאר, ציפיתי זמן רב לכלב כלשהו ולבעליו. וכאשר סופסוף הגיחו השניים הראשונים מפינת הרחוב אמרתי לו לפי הנחייתך: האם לא כדאי שתשמור מרחק שני מטרים מהכלב?

למה? שאל בעל הכלב

שלא יידבק מקורונה.

ומה קרה? שאלתי, חששתי מנשיכה של הכלב או מקללה של בעליו.

הוא אמר שיש לו אישור מהווטרינר, שהוא  במקרה בן דודו (של בעל הכלב), ואחרי שתי דקות נוספות הסתבר לנו שהיינו באותה שכבה בצופים והמדריך שלנו היה גבר לעניין ו.. ו..

תגיד, קטעתי אותו בשטף דיבורו – למה שאלת על שני המטרים ולא על המסכה של הכלב?.

רציתי להמציא עצמי מחדש.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן