להלן זמני כניסת שבת ויציאת שבת | פרשת תמורה 24-25.2.23

◇◇◇

פרשת השבוע: תרומה | תביא גשם, נעשה ממנו רוח | הרב ישראל חממי

פעם נפגשו שתי נשמות, האחת יורדת להתחיל תפקיד בעולם והאחרת מסיימת את תפקידה. אומרת הנשמה היורדת לזו העולה: "תני לי בבקשה טיפ כלשהו, מה קורה שם למטה?" והנשמה העולה עונה לה: "בחמישים שקלים את קונה ציצית ומקיימת מצווה!" "ואם כן, מדוע את שמחה כל כך לסיים את תפקידך?" שואלת הנשמה היורדת, והעולה עונה לה: "עד שאת משיגה את חמישים השקלים האלו, הנשמה שלך יוצאת.."

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המגבית הראשונה שנעשתה בעם ישראל זמן קצר לאחר מתן תורה. מאז ועד היום, עם ישראל מלומד (בייסורים וגם) במגביות. המגבית הזו הייתה מגבית משונה מאוד. במגבית זו אספו כסף כדי לבנות כביכול בית לקב"ה, בית עם שולחן, ארון, מנורה ומזבחות. שם ישרה אלוקים את שכינתו, כנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולכאורה לא מובן, לשם מה להגביל את השראת השכינה למקום גשמי מצומצם? האלוקים רוחני, ונמצא בכל דבר ובכל מקום. לכאורה בבניית בית אנחנו רק מצמצמים ומגבילים אותו? שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לתפילה, שהיא בזמננו במקום הקרבנות. יהודי מתפלל לכיוון בית המקדש ולכיוון ירושלים – והרי הקב"ה נמצא בכל מקום, ולמה קובעת ההלכה להתפלל לכיוון מסוים? מה פשר ההגבלה? התשובה היא שהקב"ה הוא בלתי מוגבל, והיותו בלתי מוגבל באה לידי ביטוי דווקא ביכולת שלו לצמצם את עצמו גם למקום גשמי. הרוחני – מטבעו אמור להיות רוחני, אך הקב"ה יכול לקחת את אורו האין-סופי ולצמצם אותו למקום גשמי.

המשכן מלמד אותנו שאדם יכול להתחבר לדברים רוחניים ולהרגיש רוחני, אבל אם הוא באמת רוצה להתחבר לאין סוף – המבחן האמתי שלו יהיה דווקא בחיי היום-יום, בחיים הגשמיים ובמעשה בפועל. היהדות אינה מעודדת התנזרות ואינה אוסרת התעסקות עם הגשמיות. אדרבה, שש מאות ושלוש עשרה המצוות מקיפות גם את הדברים הכי גשמיים. לכן גם התרומות למשכן היו מכל מרכיבי הבריאה הגשמית, מהדומם, מהצומח, מהחי ומהמדבר. המשכן מלמד אותנו שאי-אפשר לצמצם את הקשר הרוחני שלנו עם הקב"ה רק לתפילה וללימוד התורה. הקשר צריך לבוא לידי ביטוי בכל שלב בחיינו, באכילה, בשינה, בטיול, בעבודה וכן הלאה.

יהי רצון שה' ייתן לנו הרבה גשמיות, ואנו נצליח לעשות מכל הגשמיות מקום להשראת השכינה בעולם, וכך נכין את העולם לקראת גאולה אמתית ושלימה.

◇◇◇

פרשת השבוע: תרומה | המקדש שבלב | הרב שלמה הלוי

גם לאחר שהמשכן, בית ראשון ובית שני שנחרבו, מוטלת עלינו החובה והזכות להחיות את המשכן בתוך החיים האישיים, המשפחתיים והלאומים של האומה הקדושה שלנו.

התחבטו המפרשים בשאלה מתי נאמרו פרשיות  תרומה – תצווה. האם נאמרו  בסדר הכרונולוגי של הפרשות, כאשר משה רבנו היה בהר סיני, או שנאמרו לאחר פרשת כי תשא – לאחר חטא העגל. משמעות הדברים שחלק מהמפרשים ובכללם ר׳ יהודה הלוי בספר הכוזרי מבארים, כי חטא העגל, כביכול, הביע את אי יכולתו של עם ישראל להכיל את עבודת ה' ללא אמצעי מוחש, קושי אמיתי שקיים בתור נבראים גשמיים, לעבוד ולהיכנע לדבר לא נתפס ונראה בעין הגשמית. כתוצאה מקושי זה הקב"ה נתן לעם, את ההנהגה של המשכן ועבודת הקרבנות בבית המקדש כדי למלא את החיסרון ולעבוד את ה׳ בבית ממשי  עם כלים, כרובים וארון ה׳.

אך פירוש נוסף מדברי האלשיך הקדוש מלמד אותנו אחרת. רבי משה אלשיך מסביר כי הקב"ה רצה שמעמד הר סיני לא ימוש מתודעת עם ישראל ולכן ציווה לעשות את המשכן שיהווה את מרכז החיים וישמש כלב באומה אשר יחיה את כל  האיברים והתודעות השכליות והרגשיות ומתוכם אל  מרכזי החיים של האומה הישראלית. אם כן, לפי פירוש זה, מעשה המשכן אינו ביטוי לנפילה של חטא העגל, אלא המשכיות טבעית של מתן תורה דרך מעשה המשכן. ממשיך האלש"ך הקדוש ואומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לא נאמר בתוכו (של המשכן) אלא בתוכם – בתוך בני ישראל. ללמדך, שגם לאחר שהמשכן, בית ראשון ובית שני שנחרבו, מוטלת עלינו החובה והזכות להחיות את המשכן בתוך החיים האישיים, המשפחתיים והלאומים של האומה הקדושה שלנו – עם ישראל. אך כיצד ניתן לעשות זאת? הגמרא מלמדת אותנו שכל העוסק בהלכות חטאת, עולה, זבח ומנחה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבן. זו עבודה בתודעה השכלית – לימוד התורה.

אפשר למצוא עבודה זו גם במבנה ההרגשי: כבפיוט של ר׳ אלעזר אזכרי "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" כלומר שהלב והרגש  – כוחות האדם שואפים אל הדבקות והקרבה לריבונו של עולם עד שהאדם חווה וחי את חייו כשהוא עצמו משכן ה' שכל איבריו וחייו מוקדשים לקרבה להקב"ה בבחינת  "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום".

* הכותב הרב שלמה לוי ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.