לזכרו של נהוראי סוונך ז”ל | ילד הפלא שנאבק עד הרגע האחרון: “החזקנו את ידו בנשמותיו האחרונות”

המחזה של ארון קבורה המונח לפניך

נהוראי היה בן הזקונים במשפחה, כשלצידו שתי אחיותיו הגדולות והורים מסורים, משה ושושנה. כדורגל היה מרכז חייו  כששיחק, בין היתר, בבית הספר לכדורגל של מכבי יבנה, בבית-הספר פרדס צפוני, והיה אוהד של הקבוצה. החיוך הכובש של נהוראי סחף לבבות רבים והפיץ אור לכל אדם שהיה בקרבתו. אהבתו הגדולה לכדורגל הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. “הוא לא הפסיק לדבר על כדורגל, זה היה מרכז חייו. הוא בילה שעות בחוץ עם חברים, היה לו ניצוץ בעיניים כשהוא ראה את הכדור”. כך שיתפה אחותו, הודיה.

בשנת 2018, משפחת סוונך עברה טלטלה, כשפגשה לראשונה את המחלה הקשה. הכדור שהיה חלק בלתי נפרד ממנו, ‘הציל את חייו’ לאחר שבמשחק כדורגל עם חבריו בבית הספר,  נהוראי חטף כדור בבטנו, ומספר דקות לאחר מכן היא התנפחה. הוריו שהוזעקו לבית הספר, התקשרו מיד לבי”ח ושם גילו שלנהוראי יש גוש בבטן שמאיים להתפרץ. במהלך התהליך הקשה והטיפולים, נהוראי לא הראה לרגע שהמחלה הקשה ביקרה אותו. “היה מדובר בילד חזק, שובב, שיצא לשחק כשזונדה מופיעה על פניו. אך שום דבר לא נתן לו להפריע לעשות את הדבר שהכי אוהב – להיות שמח. כשהוא נשאל מה יש לו הוא ענה ‘סרטן’. כאילו מדובר בשפעת”. סיפרה.

מחלקת הילדים בבי”ח שניידר היה הבית השני של משפחת סוונך בשנים האחרונות, שם נכח נהוראי בעקבות טיפולים אינטנסיביים. נהוראי עמד איתן לאורך כל התקופה, כשמשפחתו עטפה אותו בחום ואהבה שלא אפשרה לו לרגע לנוח על זרעי הדפנה. ב-1 בספטמבר נהוראי חזר לספסל הלימודים לאחר שניצח את המחלה הארורה. “לא ידענו איך להגיב באותם רגעים. הילד בן ה-8 מביס את הסרטן וחוזר לחייו. באוגוסט הספיק לטוס לניו יורק דרך מתנדבים במחנה יהודי. זו הייתה התקופה הכי טובה שלו”.

כשנדמה שהגרוע מכל חלף ממשפחת סוונך, בראש השנה ב-2019, הם התבשרו אחרת. נהוראי החל לצלוע, אמו הבחינה שעליהם לטפל בכך. כדי להסיר את החשש, נהוראי נשלח לשניידר לביצוע בדיקות. כמה ימים לאחר מכן הבשורה המרה הגיעה – המחלה חזרה לעצמות. הודיה סיפרה לרגע שהכל נראה שחור, אך דאגו לציין שיש טיפול באוסטריה שכן יכול לעזור בהסרת הגידול. “הם טסו בפברואר. זה היה טיפול אינטנסיבי וקשה, אך הוא חזר במצב מצוין, הצליעה הפסיקה והיה חסר לו עוד שתי טיפולים לנצח את המחלה”. מה שהיה נראה כחלום מתוק, הפך לסיוט. “כמה ימים לאחר מכן הוא פשוט לא יכל לדרוך על הרגל. והוא אמר לנו שהוא סובל מכאבים עזים. מהר שלחנו אותו לבית החולים. אך הפעם הרופאה הסבירה לנו שכאן אין מה לעשות, וצריכים לחכות לנס”.

מי שעוד לקח חלק בחייו של נהוראי היה אלעד, כאשר עמותת “מתנדבים” חיברה ביניהם ושם נדלק הניצוץ. “הפכתי להיות החונך שלו ומשם זה התגלגל במשך שנתיים, מתוכם היו עליות וירידות. במהלך הביקורים שלי כשנהוראי שהה בבית החולים, הוא תמיד חייך אליי. זה היה מדהים אותי לראות שעם כל הטיפולים, והפחד שהייתה מרחפת מעל, הוא דיבר אליי בגובה העיניים כמו גבר ולא נתן לשום דבר להכניע אותו”. אלעד מוסיף שלצד הטיפולים הדחופים, המפגשים ביניהם לא נפסקו. “הייתי מגיע אליו בשעות מאוחרות ומוצאים את עצמנו משחקים סוני כל הלילה, כשלמחרת הוא כבר קם לטיפולים. היו רגעים שהוא לקח אותי לסיבוב בשכונה כדי להראות לי איפה הוא גר. ופשוט מנסה להרגיע אותי. זה רגעים שהבנתי שלא מדובר בילד בן 8, אלא בחור בוגר”.

בחודשים האחרונים המחלה החלה להתפשט בכל גופו של נהוראי. כשמשפחתו הבינה שמדובר בזמן שאול, הם ניסו ללקט כמה שיותר זיכרונות מילד הפלא. “דאגנו לשמח אותו בכל פרט. לא רצינו לשטוף אותו במידע סתמי שיגרום לו רע. התרכזנו ביותר לרומם את מצב רוחו על אף שנהוראי לא היה אותו הדבר”. סיפרה הודיה בגרון חנוק.

בשבוע האחרון נהוראי כבר לא הצליח לדבר, אך הרצון העז שלו לחלוק רגעים אחרונים עם משפחתו הייתה סוחפת. “הוא ניסה לשדר לנו שהכל בסדר. הוא זה שרצה לחזק אותנו, ולדאוג לנו”. יום לפני פטירתו, הודיה חלקה רגע מצמרר. “שאלתי אותו אם הוא רוצה להבריא, שינסה לחייך. אז הוא פשוט חשף את שיניו בכל הכח. לאחר מכן הוא מלמל להוריי ‘תצאו להתאוורר בחוץ’. לרגע לא רצה שירחמו עליו”. ב-10.06 אלו היו נשמותיו האחרונות של נהוראי, כשמשפחתו הגרעינית מחזיקה את ידיו ולא מרפה, כשמבטם למעלה, נושאי תפילה לבורא עולם לשמור על הילד הטהור.

במהלך השבעה משפחת סוונך עברה גל של ביקורים מאנשים רבים, שרצו לחלוק כבוד אחרון לילד צנום אך לוחם גדול. “היינו בהלם. לא הפסיקו להגיע במהלך כל היום. היו חונכים, מורים, חברים שלו, ששיתפו אותנו בסיפורים עד כמה הילד הזה היה מיוחד. היה טמון בו כל כך הרבה אהבה שהוא חלק עם הסובבים שלו. הוא תמיד יהיה בליבנו, לעולם”.

בני משפחתו ומקרוביו לנהוראי הספידו מעל קברו: 

קרוב משפחתו, אשטו טרונך: “כבה האור, חשיכה גוברת והעצב חונק , שק הדמעות מבעבע גולש, היית כה טהור וזך, ילד גיבור שניצח כל רגע באומץ לב שמעטים ניחנים בו ההמון שהגיע ללווייתך ,כאב בליבו שמולו מוטל ילד שעשועים, ילד בעל שמחת החיים, ילד שהעולם רצה אותו אליו וחיכה לחיוך הרחב שממלא את חדרי הלב לכולם. נהרואי, בעל האור, מאיר, כזה היית , כל קושי ועצבות שהיה באנשים הארת, המסת בקריצה המשדרת אופטימיות מלאת אמונה, יהיה בסדר. החשיכה הזאת שמגיעה אל חדרי הלב אחרי לכתו של ילד קטן, אין לה מנחם. רואה תמונות שלך בפייס והאור שלך עכשיו מאיר בליבם של רבים. ילדים כמוך הם בלתי נשכחים, לעד שם יינשא וגבורתך צריכה להילמד איך ילד צנום, במשך שנתיים נלחם כארי במחלה הנוראית וכל התקופה הזאת היה צ’ראמר , אופטימי ומדבק אליו אחרים.  שמעתי על אנשים שהיית להם כאח קטן מהרגע הראשון שפגשו בך, ככה בטבעיות השארת אצלם קסם וייתכן והיית להם מרפא לנפש או לצער.
נזכור את היכולת המיוחדת שלך להתחבר ולחבר בן אנשים, הרגישות שלך וטוב הלב שאפיינה אותך. תהיי מנוחתך עדן ותהיה מליץ יושר עלינו כאן בארץ”.

בית הספר “פרדס צפוני” בו התחנך: “ילד יקר כשמו כן-בעל אור, ילד שהפיץ אור גדול למשפחה, לחברים ולביה”ס. ילד מלא שמחת חיים וחיוך גדול, תמיד היה מוקף בחברים טובים. תלמיד מוכשר, אנרגטי, כדורגלן מצטיין, חלם להיות שחקן מפורסם. אי אפשר היה להתחרות בידע שלו בקבוצות ובשחקני כדורגל. נהוראי, נזכור אותך רץ מלא בשמחה ובאור במגרש הספורט, הכדור ביד והניצחון בעיניים. דמותך תהיה חקוקה בליבנו לעד. אנחנו מחבקים בצער ובאהבה גדולה את ההורים משה ושושנה והאחיות, נמשיך ללות ולחבק את המשפחה היקרה לאורך כל הדרך”.