ליזה ללוצשווילי: כלום לא ישבור אותי וכל מה שארצה – אשיג
וואו, שנה חדשה, הריח כבר באוויר, חגי תשרי כבר כאן, גיליון 44 מוגש לכם ביצירה שכולה אהבה, כזו שמסמלת התחדשות, פריחה ובעזרת ה' שגשוג – לשם כך אני כאן. אי אפשר להסביר את התחושה, את ההרגשה הזו של סיפתח לשנה טובה ובריאה יותר – ואינשאללה שנה של אורות
כשמדברים על התחלות חדשות אני עוצמת את עיניי ונזכרת בגיל 16 שלי, או ליתר דיוק 16 ושלושה חודשים. היה זה יום רביעי, ימים ספורים קודם לכן שבתי אל בית הספר לאחר תאונת דרכים. במהלך המנוחה מהאירוע הקשה ההוא, קיבלתי החלטה: כאשר אחזור אל ספסל הלימודים, אכבוש כל מטרה, כל דבר שארצה – אשיג. התמודדתי על ראשות מועצת התלמידים מול החבר הכי טוב שלי, שאולי דהן, החתיך של השכבה. הייתה בינינו חברות אמת, אהבה שלא ניתן להסביר במילים אבל החלטנו, כבר אז כבני נוער שאפתניים, ששום דבר לא יפריד בינינו. "אם תנצח", אמרתי לו, "נמשיך להיות חברים". "וגם ההפך", הוא הבטיח.
נערכה הצבעה באותו רביעי – וניצחתי על חודו של קול אחד. התחבקנו, הוא נתן לי נשיקה ואיחל לי בהצלחה. הוא שמח בשבילי – ואני פרחתי, סימנתי וי, כלום לא ישבור אותי וכל מה שארצה – אשיג. יומיים אחרי, פורסמה בשער של העיתון המוביל בעיר אשדוד "השבוע באשדוד", כותרת שלילית על התיכון בו למדתי. מה אני עושה? תהיתי לעצמי וחיש מהר החלטתי להגיב. יצרתי קשר עם מייסד העיתון מנחם גלילי, הצגתי את עצמי כיושבת ראש מועצת התלמידים באסרטיביות, שכנראה אפיינה אותי כבר אז, וביקשתי להגיב. הוא אמר לי כבר בשיחת הטלפון ההיא "תכתבי תגובה – ואפרסם". אבל זה לא סיפק אותי, ביקשתי להיפגש.
יום ראשון, חמש אחר הצהריים, רוגוזין 41 – והאמינו לי, אני זוכרת את הרגע, כאילו היה זה אתמול. נפגשנו, מנחם גלילי, אושיית התקשורת – ואני. אמאל'ה! אמרתי לו שהדברים שנכתבו אודות מקיף ד' הינם שקרים, אין בו לא סמים ולא אלכוהול ושום עניינים שליליים. הוא הביט בי ואמר לי "בסדר, אפרסם". הוא החמיא על סגנון הכתיבה – ואני הסמקתי. בכל זאת מדובר באיש תקשורת, מהמובילים בישראל – בעיניי. חייכתי, נפרדנו לשלום – ואחרי דקה פרססתי. "סליחה, אתה אבא של נאור גלילי, הכדורגלן?", שאלתי. הוא הסתכל עליי בגאווה גדולה, "כן", השיב. "אני ממש מבינה בכדורגל, אבא שלי אוהד של עירוני אשדוד. תרצה אולי שאכתוב כאן?", שאלתי בחוצפה. "הוא חייך ונתן לי פתק עם מספר טלפון של בזק, הרבה חמישיות היו בו. "זה המספר של נאור", אמר, "תדברי איתו ותכיני כתבה".
צלצלתי אליו, לנאור גלילי – כדורגלן העבר הנודע, עם האישיות המיוחדת והחיוך הכובש. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל – ומשם הכל היסטוריה. אז, לפני עשרים ואחת שנים התחלתי את הקריירה שלי, אלוהים נגע בי והעניק לי מתנה ששווה חיים שלמים. אני זוכרת הכל, את כל ההתחלות ואת כל האנשים, את אלו שהושיטו יד ואת אלו שבעטו, את אלו שניסו לרמוס ולא הצליחו. אמרתי וכתבתי זאת מיליון פעמים: כל האנשים שרצו שאפול – והאמינו לי: רצו שאפול – נכון להיום יכולים היום רק לקשור לי את השרוכים של הנעליים. ככה זה, אדם ששוחה עם כרישים לא מתרגש מסרדינים, בזכות בורא עולם שהעניק לי את העוגן שלי – המשפחה – אני חזקה תודה לאל.
נו, כזו אני, אוהבת אנשים טובים, זוכרת אנשים טובים כמו כל בני משפחת גלילי – בנוסף למנחם ונאור גם עו"ד שרון גלילי, מיכל גלילי, אורנה גלילי ואמא שושנה כמובן שהעניקה לי את הכינוי לוצ'י לאחר שלא הצליחה לבטא את שם המשפחה שלי – ללוצשווילי ובנוסף אליהם את עמי כלפון, המנהל המיתולוגי של העיתון שלימים פרש אך עד היום, בכל חמישי שולח לי הודעה בוואטסאפ "תשלחי את העיתון שלך" – ומחמיא, בכל שבוע מחדש. לא אשכח אותם אף פעם. כנראה שעם הכישרון נולדתי וקשה יהיה לקחת זאת ממני, אולם לולא הטיפוח שלהם והתמיכה של בני משפחתי – הוריי ושני אחיי, ספק אם הייתי מי שאני היום.
***
זה הסיפור שלי, זו ההתחלה שלי. ברוח השנה החדשה, אאחל לכולכם התחלות טובות עם אנשים שתזכרו לעולם. לכל החולמים – תעזו ותגשימו, לכל אנשי העסקים – אמן שתצליחו, לכל המבקשים פרי בטן או זוגיות – שתיזכו לאורות ובשורות טובות בזכות חגי תשרי הללו, לכל החולים והזקוקים לישועות אאחל רפואת הנפש והגוף.
חג שמח ושנה טובה ומתוקה, שנה של חסדים, מעשים טובים ועשייה מבורכת.
