ספר שירים ראשון למרגלית ידור צרפתי מאשדוד

המשוררת מרגלית ידור צרפתי, תושבת אשדוד, הוציאה לאור בימים אלו את ספר השירים הראשון שלה "מִי יָבִין אֵיךְ לָגֶשֶׁת אֵיךְ לָגֶשֶׁת אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי?".  אירוע השקה מרשים נערך בביתה בהשתתפות הזמר והמוזיקאי אייל דביר, שאף הלחין, הקליט וביצע שלושה שירים שלה: "מקלידים לי", "מי יידע איך לגשת אל הלב שלי" ו"הדגימה שלי".

בדברי התודה המופיעים בסוף הספר מודה מרגלית לבעלה היקרה והאהוב אבי, להוריה היקרים לה מכל, לילדיה המקסימים, לאחיה ולאחיותיה, למכריה ולחברותיה יסמין גריי ואנני טטרו על היותם חלק חשוב מחייה ועל תמיכתם בהוצאתו לאור של ספרה הראשון, למשוררת סמדר שרת על הליווי המקצועי בתהליך הכתיבה ולעורכת הלשונית חדווה גז כהן על כך שנכנסה בהפתעה לחייה "והתאמת לצרכיי כמו כפפה אל היד".

מרגלית: "חשוב לי מאוד להודות לבורא עולם על כך שזיכה אותי לשחרר את כל המכאובים, הכעסים והחסמים שהיו בי ועזר לי להוציא לאור את ספר השירים שלי. כך הרגשתי שנרפאתי. לאחר שסיימתי את כתיבת הספר והוצאתי החוצה את כל מה על ליבי, חשפתי, סיפרתי, שחררתי ונרגעתי כי הספר היה מוכן ליציאה לאור. באותו יום ביקרתי אצל הרופא כדי לעשות בדיקת א.ק.ג, ולשמחתי הבדיקה יצאה מצוין ללא הפרעת קצב אחת! לא האמנתי וגם הרופא התפלא ואמר: 'איך זה שאין לך אף לא הפרת קצב אחת?'. עדיין לא סיפרתי לו שאני כותבת. כעת אשמח להראות לו את הספר שלי ולומר לו מדוע לדעתי בדיקת הא.ק.ג יצאה תקינה לחלוטין בשל הקשר בין הגוף לנפש. הנפש שלי הייתה רגועה ושלווה, וכך למעשה הבריא הגוף שלי ואני מקווה שהוא ימשיך להיות בריא".

את בעלה קובי ז"ל, שהיה חבר של המפקד שלה, הכירה מרגלית במהלך שירותה הצבאי. "שירתתי כפקידת מ"פ עם עוד חברה, ויום אחד קובי בא לבקר את המפקד שלי בבסיס בסיני. הוא ראה אותי מהחלון שבחדר הסמוך ושאל את המפקד שלי עליי. המפקד אמר לו: 'זו בחורה טובה. מושבניקית וחיילת מעולה'. בסיום הביקור הוא ניגש אליי וביקש את מספר הטלפון שלי בבית. מאז היינו במשך 37 שנה ביחד עד שחלה בסרטן ונפטר. הבאנו לעולם וגידלנו שלושה ילדים נפלאים, ולאחר שחלה הוא זכה לראות רק את הנכד הראשון שלנו. הוא סבל במשך שלוש שנים, וזה היה קשה מאוד לי ולילדים. בעקבות מותו הטראגי כתבתי עליו כמה שירים והחלטתי להקדיש לו אותם. כתבתי שירים וזרקתי לפח, ולאחר כמה זמן כתבתי שירים אחרים ושמרתי במגירה".

באותה תקופה הייתה למרגלית חברה, שסייעה לה והציעה לה להצטרף ללימודים העשרה בשעות הערב, כולל לסדנת כתיבה של הסופרת והמשוררת סמדר שרת, "שבה נחשפתי לסופרים ולכותבים ובעקבות זאת הערכתי את השירים שכתבתי ושמרתי אותם. בסדנה זו חשפתי שירים שכתבתי כמו: 'כוחו של הרגע הזה' ו'מקלידים לי'. מאז נחשפתי לשירה עם כל המלווה לכך: כאב, מוות, חולי, הפרעות בקצב הלב והיכרות בפרק ב'. למרות זאת, שמרתי על אופטימיות והרגשתי שהכתיבה עוזרת לי להירפא", היא אומרת.

היא עבדה במשך שנים כגננת בגני ילדים באשדוד, ולאחר שחלתה וטופלה באבלציות ובכדורים היא לא רצתה לחזור לעבודה שאותה אהבה כל כך. "המפקחת אמרה לי: 'את חייבת לחזור לעבודה. אנחנו זקוקים לך. אם תצטרכי חופשות, אעזור לך'. כך העסקתי את עצמי בשתי משרות, וכל הזמן עברתי השתלמות אחרת. למדתי באופן פרטי תנועה ומוסיקה לגיל הרך כדי להעשיר את הילדים בפעילויות מהנות ומעשירות וכמובן להעשיר את עצמי. היה לי חשוב מאוד להעשיר את הילדים המאתגרים יותר ולתת להם להרגיש אהובים ורצויים. הייתי נותנת להם משימות של עזרה ואחריות, והם זכו ליחס מועדף ממני מבלי שזה יפגע בחבריהם בגן. כך זכיתי לכך שירגישו ביטחון, רצויים ואהובים. אהבתי מאוד את העבודה והאחריות וקיבלתי בחזרה אהבה מההורים ומהילדים וכמובן מהצוות של הגן".

ילדותה הייתה מאושרת ושמחה, היא לא ידעה מחסור ותמיד שיחקה עם אחיה, חבריה וחברותיה בחצר הגדולה במושב, שהיה לה שטח רחב עם מרחבים פתוחים וגדולים. המשק של הוריה היה פעיל מאוד כמו בקיבוץ, ותמיד היו להם גידולים שהשתנו בהתאם לעונות השנה, כולל כרם ענבים, בית אריזה לגידול פרחים ולולים לגידול תרנגולי הודו. באותה תקופה גרו בחצר האחורית של המשק של משפחתה פועלים ערבים ותאילנדים, שסייעו להצלחת המשק.

"רק לאחר שבגרתי הבנתי שבשנים אלו הייתה בארץ תקופת הצנע, אבל אז לא הרגשתי כלום כי אבא שלי עבד קשה מאוד וידע לנהל משק גדול. הוא לא אהב לטוס אלא לעבוד במשק ולטייל בארץ. אמי, לעומת זאת, אהבה לטייל בחו"ל והייתה לוקחת אותנו לטייל, במיוחד את הבנות. בבגרותי הייתי מחוזרת כמו כל בנות גילי. אמי דאגה שנתלבש יפה ושלחה אותנו לשתי חנויות כדי שנמדוד בגדים, נקנה ונרשום מה שמתאים לנו והיא באה לשלם עבור הבגדים".

את בעלה הנוכחי אבי צרפתי הכירה לאחר שנרשמה לאתר היכרויות. "זה היה דבר חדש שחוותי והרתיע אותי, אבל הבנתי שכיום זו הדרך החדשה להיכרויות. כך בעצם נוצר השיר 'מקלידים לי', שבו הסברתי מדוע אני לא רוצה את כל המקלידים למיניהם אלא רק רוצה את האחד שיהיה לצידי. כך הכרתי את אבי, שהבין לרחשי ליבי, פירגן ותמך בי". לפני כשלוש שנים בתקופת הקורונה גילתה שיש לה סרטן שד. ביקשתי מאבי שנפסיק את הקשר בינינו כי אני רוצה להתמודד לבד עם המחלה. אמרתי לו: 'אני רוצה להיפרד. אל תדאג. יש לי משפחה אוהבת ותומכת שלא תעזוב אותי לעולם'. אבי התעקש ואמר לי שנשים רבות עוברות את המחלה הזאת, מטופלות ומחלימות ממנה. כך עברתי את הניתוח כשהוא היה לצידי ולרגע לא הפסיק לתמוך בי".

בהמשך החליטו מרגלית ואבי שהם רוצים להתחתן ולהיות נשואים באופן רשמי. הם התייעצו עם רב, שנתן להם את ברכת הדרך. הם התחתנו בצניעות בישיבה, ואף שמרו בסוד את החתונה מבני משפחתם ומהחברים ומהחברות. "הרב אמר לנו שמה שסמוי מהעין יש בו ברכה, ולכן החלטנו שהחתונה תהיה רק בנוכחות שני עדים. היו אלה ימי הקורונה שבהם היה אסור להתאסף ולחגוג ביחד, וכך חסכנו לכולם מתנות וכספים. אחרי החתונה סיפרנו שנישאנו לבני ולבנות המשפחה שלנו. כולם היו המומים אבל כמובן שמחו בשמחתנו".

בימים אלו כותבת מרגלית על חוויותיה עם נכדיה ונכדותיה במטרה להוציא לאור ספרי ילדים על נושאים שונים, והיא כמובן מתכוונת להמשיך לכתוב שירה. לאחרונה היא ואבי יצאו עם קרובי משפחה וחברים לטיול חוויתי במדינות סקנדינביה ובהן: פינלנד, שוודיה ונורווגיה, שם קיבלה השראה לכתוב סיפור אגדה מרתק לילדים על טרולים ועל קרחון גדול שאליו הגיעו. לסיפור אגדה זה יש מסרים חשובים הלקוחים מחייה: ליפול על הקרשים זה לא סוף העולם. החוכמה היא לקחת את הקרשים ולבנות מהם סולם, הצמיחה מגיעה מהמקום הכי קשה ובזמן הכי לא צפוי ועוד.

"לפעמים קל מאוד לבכות ולהתלונן, אבל יש הרבה סיבות לכך, אבל החוזק האמיתי מתבטא בכך שאנו בוחרים לחייך ולהעריך את החיים דווקא כשקשה. כך החלום יהפוך למציאות כשהמחשבה תהפוך לפעולה בספר מחשבה יוצרת שפע", מסכמת מרגלית.

הספר "מי יבין איך לגשת אל הלב שלי?" נמכר בחנויות הספרים ברחבי ישראל – לרכישה לחצו כאן

◼️ לקבוצת חדשות אשדוד בווטסאפ לחצו כאן