על החֲרָטָה | הטור של יוסי רזי

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בשבוע שעבר צפיתי במחצית הראשונה של משחק הכדורגל בין ישראל לאוסטריה. איכשהו – צף ועלה בזיכרוני טיול מאורגן שהיינו שותפים לו לפני שלוש שנים בגיאורגיה.

בטיול שכזה רואים נופים, טועמים מאכלים, שומעים נגינות (וגיאורגיה שופעת מהם) וגם – מתחברים לאנשים, לחברים וחברות שמצטרפים לאותה קבוצה. ואצל ישראלים כידוע – החלק הזה, האחרון, הוא מלא תוכן. אין כמונו הישראלים בכדי לקשור קשרים בטיול שכזה, ליצור מיקרוקוסמוס מגובש במשך שבועיים ובסופו להיפרד ליד מסוע המזוודות, להחליף עוד עמה וכמה וואטסאפים ולא להתראות יותר. שהרי תמיד יהיו חברים חדשים לרגע לטיולים שעוד נכונו לנו.

לאותו טיול הגיעו מספר חבורות של אנשים ונשים, בני גילנו. כמה מהן היו מארגונים גדולים ומבוססים כמו התעשייה האווירית, קופת חולים כללית האוניברסיטה העברית, רובם אם לא כולם היו אקדמאים. חבורה נפרדת כללה שלושה עצמאים, ונשותיהם, אחד – בעל חנות מנורות (שנתגלה מיד כמנהיג החבורה), השני – עוסק בנגרות והשלישי אינסטלטור.

זוגתי ואני התרועענו בימים הראשונים עם החבורות מהארגונים אך לאחר כמה ימים נעשינו מקובלים על חבורת העצמאים. הם נתגלו לנו כמארחים מצויינים. הסתפחנו אליהם לחלק האחורי של האוטובוס, מקום מושבם הרחק מ"הנהלת הטיול" וכל הבורגנים למיניהם שהתרווחו בשורות הראשונות. הצטרפנו, ככל שיכולנו, ויכולנו, לשירה, לבדיחות, לכל הקטעים שהם עברו ביחד. נראה היה ששמחת החיים שלהם טוענת את ירכתי האוטובוס באנרגיות נוספות, שסדר יומם מלא משמעות.

יום אחד, לקראת סוף הטיול, הזדמן לי להתכנס במושב האחורי של הרכב עם בעל חנות המנורות. שנינו בצוותא. וכך, בין ההרים הגבוהים של ארץ הגאורגים, הנהרות השוצפים, הכנסיות העתיקות, הפרות על הכביש הוא סיפר לי על העסק שהוריש לו אביו ז"ל. הוא היה בשבילי מופת ודוגמא, אוהב, מסייע. יש לי רק זיכרונות טובים ממנו. אבל – על דבר אחד אני כועס עליו, על דבר אחד בלבד. לא הגבתי, נראה היה שמשהו רציני מונח על ליבו, נדרכתי כולי להקשיב להמשך, מבלי להאיץ בו חלילה. אני כועס עליו על שלא דחק בי  מספיק להמשיך וללמוד, שלא ניצלתי את חיי להשכיל יותר, אולי אפילו לזכות בתואר כמו כל אלה שיושבים שם מקדימה. תחושה של החמצה גדולה עלתה מדבריו.

ניסיתי להרגיעו בדברים שאני מעלה תמיד בפני ידידי, בני גילי המופלג, כאשר השיחה גולשת להחמצות בחיים – אין  כל טעם להתחרט על משהו שעשינו בעבר וגם לא על מה שנחשב  כגרוע מזה – על מה שלא עשינו, על הזדמנויות שלא ניצלנו.

הסיבות לכך הן שתיים: האחת – נכון לעכשיו החיים הם קו אחד ארוך וכל נקודה שבו אולי בוחנת את הנקודות שלפניה, שניתנות לשינוי, אבל לא סופרת את אלה שעברו ולא ישובו. השנייה – אין זה הוגן לבוא בטענות לעצמך בהווה  על החלטות שקיבלת בעבר. התנאים החיצוניים לך  היו אז שונים מאלה של היום, התובנות הפנימיות היו אחרות, ולכן קיבלת החלטות שנכונות לאותו "אז" ולא לאלה של היום. נראה לי שבן שיחי נרגע במקצת; עובדה שחזר להנהיג את חבריו במלוא המרץ והשירה.

ולמה – איכשהו  נזכרתי בנופים של גיאורגיה דווקא בעת המשחק באוסטריה?

המשהו הזה הוא שאלה ישירה, התרסה קטנה, למישהו שאולי מקשיב לי. המישהו הזה צעיר מאיתנו, מוכשר, מוצלח ועשיר מכולנו (אני מניח) ושמו בישראל  ערן זהבי: למה ערן היקר לא עברת (או – אתה לא עובר) לשחק באירופה? האם ארץ כמו סין היא המקום המתאים לך? ואפילו אם יֵרדו מחשבונך כמה עשרות מיליוני דולרים ויישארו כמה עשרות אחרות (ואיני מפשפש חלילה בחשבונותיך) – האם מקומך אינו בקבוצות הגדולות האמיתיות? האם לא תצטער פעם על כך שלא שיחקת באחת מהן, בלידס, במנצ'סטר,אפילו בברצלונה. האם לא תחשוב בעתיד, לכשתפרוש, ששער אחד נגד באיירן מינכן שווה ערך לחמישה מול באיירן בייג'ינג? האם לא תתמלא אז בחמיצות של חרטה על הזדמנות, מלאת משמעות, שלא מוצתה.

מי שצפה במשחק וחווה את הגול של זהבי במחצית הראשונה – קבלת הכדור, הצעדים במקביל לקו ה-16, החצי מטר של הטיית הגוף לצד אחד ו"השלכת" המגן הצמוד לצד השני, והבעיטה המדוייקת לקורה, לחיבורים ולרשת – יֵרד מיד לסוף דעתי.

את המחצית השנייה לא ראיתי, וברוח הנאמר לעיל – אני בכלל  לא מתחרט על כך..

יוסי רזי

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן