יום ראשון בבוקר. יום של דיון (אחת לשבוע) בועדה בה אני חבר. בפעם הראשונה מזה חודשים רבים במשרד עצמו, לא בזום. בעצם, בשביל מה מבטלים

“את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פַזר לנו פרחים”. כך השמיע הרדיו את  שלמה ארצי במרפסת בצהרי יום שישי. ישנם שירים שאתה מכיר בהם כל

היינו בעיצומה של שיחת זום. הזום תפס אותנו, חבורה של בני שבעים פלוס בעיצומה של הקורונה. כמו מרבית בני גילנו – עד אז לא הכרנו

ערב אחד התכנסנו, חמישה מתנדבים בצוות היגוי של מועדון עירוני,  בכדי לבדוק האם לפתוח  את המועדון מחדש עכשיו או לוותר ולהפעילו רק בתחילת העונה הבאה,

רגעים אחדים לאחר שהשלימו כולם את הבשרים והעופות והדגים, ועוד ממזונות הבית,  בטרם פוּנָה השולחן מכל שאריותיו, נָקשה המארחת על הכוֹס והצהירה חגיגית: רבותי, התכנסנו

הימים הם ימי הדמדומים של הקורונה. המרפאה השכונתית מתמלאת באדם, לאחר הריקנות ששררה בה כאשר המגיפה הייתה בשיאה. לעומתה – זרם הנכנסים לבית הקפה הסמוך

אתמול התקשר אלי בְּני הצעיר – מסַפר לי רָמי בזוּם הקורונה היומי שלנו – ופָתַח כהרגלו בשבועות האחרונים: –אבא איך אתם מרגישים, אתה ואימא?. –בסדר,

בוקר אחד של קורונה התרווחתי בכורסה, מרפרף בין ספרים, מעלעל בעיתונים, מציץ בוואטסאפים, סוג של אווריריות מרחפת בחלל החדר. ואת הנים ולא נים קָטַע צליל

בשיטוטַי ברשתות הוואטסאפ בימים ארוכים אלה  קלטו עיני את צמד המילים ‘אזרחים ותיקים’. תמיד אני נמשך למילים כאלה כי הן שמות הקוד של המחנה שלי.