אתמול התקשר אלי בְּני הצעיר – מסַפר לי רָמי בזוּם הקורונה היומי שלנו – ופָתַח כהרגלו בשבועות האחרונים:
–אבא איך אתם מרגישים, אתה ואימא?.
–בסדר, הכול בסדר.
–יש לכם הכול?
–כן, יש לנו הכול.
–אם אתה רוצה משהו, אעבור על ידכם אשים לכם ליד הדלת.
–לא, לא צריך, אנחנו מסתדרים.
–אבל אם תרצה – תגיד, אל תתבייש.
–בסדר, אני אגיד.
–קראתי היום בעיתון שאין מספיק מכונות הנשמה בארץ, הוא אומר לי כבדרך אגב.
–קראתי עיתון אחר. כתוב שם על החור באוזון מעל לקוטב שהולך ונסגר. אני משתדל להיות יותר אגבי ממנו, כי אני יודע למה הוא חותר.
–אבא, זה לא צחוק, אתם לא יוצאים מהבית. נימת הדיבור הופכת לפסקנית.
–איפה יוצאים מהבית? אני אומר לו , למרות שאני מהרהר בצעדה היומית שלי בתחום המאה מטרים וקצת יותר. מה עם הנכדים? מה הם עושים בכדי להעביר את הזמן?.
–כבר אין להם סבלנות לכלום. עוד שבועיים בבית ואני לא יודע מה יהיה איתם. הפכתי להיות הבדרן הקבוע שלהם.
טוב שלגדולה יש משחק מחשב חדש, דווקא חינוכי, לא משהו עם יריות וזיקוקין והיא עסוקה בו. העיקר, אבא – שלא תצא מהבית, אתה ואימא חייבים להישאר בבית.
אתה שם לב למוסיקה הפטרונית שיוצאת מפיו של הבן?! חוזר אלי רמי באותו זום יומי.
העיקר אבא שתהיה בבית. אתה ואימא חייבים להיות בבית.
הוא לא אומר – רצוי שתהיה בבית, כדאי שתהיה בבית, אני מציע שתהיה, אלא חייבים. כאילו – הוא המנהל, הוא הצ’יף, אני הזוטר, אני האינדיאני.
הוא דואג לך, אני מגיב, גם לי אומרת הבּת שלא אצא מהבית.
–בת שאומרת לך – זה משהו אחר.
–למה אחר?
–כי בת מסייעת, עוזרת ובן תופס פטרונות. בת לא רוצה להיאבק בך. בּן רוצה להיות בעל הבית.
–זה נשמע לי משהו מוזר, ההבדל הזה בין בן לבת.
–זה משהו מהאבולוציה, תראה את האריות הזכרים שרוצים לטרוף את הגורים שלהם והלביאות מרחיקות אותם מהם.
–ואתה חושב שהאבולוציה של האריות התגלגלה אלינו, לימים האלה של הקורונה?.
–אולי הגזמתי, אבל אם לא אבולוציה לפחות מטפורה.
–מטפורה, זה כבר נשמע יותר טוב. אבל בוא נחזור לארץ הפשט, לכאן ולעכשיו – הבן שלך רוצה לסייע לך, הוא כבר בן אדם מבוגר, מתקרב לשלושים, יש לו משפחה משלו, הוא מרגיש אחריות לאבא ולאימא שלו.
–ראשית, הוא בכלל לא מתקרב לשלושים, הוא רק בן 29. שנית, זאת לא אחריות, זאת – פַּטְרוֹנוּת, וכאן ההבדל הגדול
–מה ההבדל הגדול?
–אחריות זה משהו שוויוני ואת זה אני מוכן לקבל ואפילו אם אבא שלי היה קופץ מעורו אִילו הייתי אומר לו שיש שוויון ביני לבינו; שאני יכול לדוגמא להיכנס לאמצע דבריו כמו שהוא נכנס לאמצע דברי.אבל אני? אתה מכיר אותי. אני חושב עצמי למודרני, ליברלי; ולכן – שוויון זאת מילה מתאימה לי; אבל פטרונות?! שהוא ירגיש שהוא האבא שלי ואני הבן שלו? זה לא נראה לך מוגזם?
רמי גירד את קודקודו. שפתיו התחשקו. הזום מאפשר להבחין היטב בכל קפל בפנים; התרכזתי בכל אחד ואחד מהם, משתדל להבין מה מתרחש מאחוריהם
–רמי יקיר לי, הוא בסך הכול דואג לך, אלה ימי הקורונה, COVID 19
המנוול הזה מסתובב בכל מקום, בגילך יש לך מחלות רקע, והילדים דואגים. הם חוששים שהוריהם יגיעו למכונות הנשמה, יעזבו את העולם ככה סתם, הם..
–אין לי כמעט מחלות רקע והוא לא צריך להיכנס לחרדות בגללי
–אבל מידי פעם אתה מוציא כדור אדום קטן לפני הקפה ובולע אותו, אני מזכיר לו בעדינות.
–זה רק ללחץ דם, זה שטויות. לחץ דם יש לכל הזקנים. לפי הפרצוף של פרופסור איתמר יש גם לו לחץ דם גבוה, אז הבן שלו מטלפן אליו כל היום וקורא לו שלא יצא החוצה? שלא יגיע למשרד? שישדרו אותו להמוני ישראל בזום מהבית? או אולי יאיר עושה זאת לביבי בן השבעים? אני בריא כמו שֵד, בעמותת הזקנים שאני מתנדב בה ביקשו ממני להמשיך ולהביא כרגיל תרופות לזקנים עם מחלות הרקע.
הנה תראה, הוא נעלם לרגע, חוזר, מחויך, בידו מחזיק כרטיס כמו כרטיס אשראי, ועוד שבריר שניה הכרטיס מופיע על פני המסך כולו.
–אתה קורא מה כתוב כאן? מילותיו נשמעות מהרמקול כאילו היינו שנינו באותו החדר.
— “מתנדב בעמותת המבוגרים העירונית”. אני קורא המילים בהכנעה כמו תלמיד ישיבה בפני רבו.
–לא, לא זה. מה כתוב למעלה משמאל? הוא מרים קולו.
אני מנסה לאַתֵר מה כתוב למעלה משמאל כי ידו רועדת קצת והוא קצר רוח. בגלל איטיות מוחי אני נכשל במשימה.
–חִיוני, זה מה שכתוב. בכדי שהמשטרה לא תעצור אותי, אני מוגדר כחיוני, אתה מבין את מה שהבן לא מבין?
–והוא הבין?
–איפה הבין?! הוא התחיל לספר לי על השכן בבנין שלי, בן השמונים, שירד מהדירה להשליך האשפה למרות שהבן שלו אסר עליו במפורש לעשות זאת, נכנס לחדר האשפתון, ראה כמה וירוסים על התקרה ומרוב לחץ השליך הסלולר לתוך האשפתון.
–בשביל מה הוא היה צריך את זה? תמה הבן בפני רמי אביו והוסיף מסיבה כלשהי: בשביל מה הוא היה צריך לגרום לבּן שלו לעזוב כל עיסוקיו, להגיע במהירות לרוקן במשך שעה שלמה את כל העגלה בכדי לאתר את הכלי?
–אתה מגזים, הוא לא רוקן בשעה שלמה, הוא התקשר לסלולר ובתוך דקה מצא אותו.
–מה זה כבר משנה אבא? שעה או דקה?
רמי ציטט לי בזום את כל פרטי הדיאלוג עם בנו. לא נראה לי שהוא פִסְפֵס אפילו פסיק אחד.
–בעצם, מאיפה אתה יודע את כל הסיפור הזה על השכן שלי?
–אתה עצמך, אבא, סיפרת לי עליו.
–אתה מבין, חזר אלי רמי, סָבָר פניו רציני מבעד למסך, ישנם דברים שאסור לספר לילדים. אימי אמרה לי כמה פעמים, ואני אוכל אותה עד היום שלא שמעתי בקולה. צריך לשמור על דיסטנס מהילדים כי אתה האבא, אתה הצ’יף, אתה בשבילם לעולם לא עושה שגיאות. אם הייתה רואה אותי היום הייתה אומרת לי: אמרתי לך.
–אבל אני חושב שאם הייתה רואה אותך היום, אני קוטע המונולוג של רמי, הייתה גם אומרת לך, לא סתם אומרת, אלא מנחיתה עליך, שלא תצא מן הבית, ילדי, אתה כבר מעל שבעים ואתה צריך לשמור על עצמך.
הקורונה חלפה עברה לה, רמי ואני חזרנו לבית הקפה השכונתי שלנו. לאחר כמה חודשים נזכרתי באותה שיחת זום ושאלתי אותו אם תופעת הפטרונות חלפה עברה גם היא.
איפה חלפה עברה?! היא קיימת לה לעד. והוא המשיך ופירט כיצד הבן השתלטן – זה שבקושי עבר את הבחינה במתמטיקה לאחר שישב ערבים שלמים ומתישים לשנן את החומר עם אביו – המליץ לו בחום לרכוש מנייה של דלק, ולאחר שבועיים שב אליו ואמר לו: אבא, אני יודע שלא רכשת המניה הזאת.
–מאין אתה יודע? אני שואל אותו.
–כי כשאמרת לי יופי, יופי, אני אקנה – הבנתי שאתה לא סומך עלי, אתה חושב שבגיל 29 עוד לא מבינים במניות.
–דווקא קניתי, אמרתי לו, וגם הרווחתי, כמוך.
אם כך רמי, אין פטרונות, קיים ביניכם שוויון מלא, שניכם מרוויחים מאותה מנייה. נהניתי מעצמי, השלמתי בצורה אלגנטית בין האב לבנו, לפחות מבחינת האב.
רמי גֵרד את עורפו וקפלים עלו במצחו:
–בכל זאת חשבתי להזכיר לו בהזדמנות הראשונה שהוא במילואים בדרגת סרן ואני הייתי – רב סרן.
