רגעים אחדים לאחר שהשלימו כולם את הבשרים והעופות והדגים, ועוד ממזונות הבית, בטרם פוּנָה השולחן מכל שאריותיו, נָקשה המארחת על הכוֹס והצהירה חגיגית: רבותי, התכנסנו לכאן לקחת חלק ביום הולדתו השבעים של משה יקירי. הפנתה ראשה הצידה, הנמיכה קולה: מושיק, אתה רוצה לומר משהו? משה הנהן בראשו כאילו לא היה עדיין בטוח אם להיענות לאשתו, ולבסוף פלט: טוב, אם את מבקשת, ציפי, אז אעשה זאת; שלף מכיס מכנסיו דף נייר כתוב ומקופל והחל ליישרו.
רוב האורחים הפנו מבטיהם לעברו של בעל השמחה, ידעו שהחלק הזה של הטקס בוא יבוא, אין ספק שיבוא. מיעוטם היו טרודים בשאריות העוף וספיחי השיחה שלהם עם חבריהם, ושנים שלושה מקורבים רחוקים היו עסוקים בצְפייה מהחלון אל מטוסים שחלפו.
משה זקף גוו בתוך מושבו ופיזר לעבר כולם בת שחוק של נועם. אם אתם רוצים לשמוע את דְברי אתם צריכים לשאול אותי אם אני מעוניין להשמיע את דברי. וכולם ענו לו שבוודאי משה, בטח שאנחנו רוצים לשמוע את דבריך ומה יש לך להגיד. הרי בשביל זה התכנסנו.
וכמה מהם גערו באותם נוגסים בעצמות העופות שנשתיירו, ואלה מיהרו להשליכן לכיור הסמוך והתקבצו בכדי לקלוט את כל האמור להיאמר. ואחריהם התקרבו המקשיבים למטוסים שכבר חלפו מזמן.
–נו, תתחיל כבר, הפצירו בו שתיים שישבו על הכיסאות הסמוכים.
משה המתין לאחרוני המפטפטים, חיוך של הבנה על פניו, ואז כאשר מצא את הרגע המתאים והמדויק שבין שיא הדריכות של כולם לבין התפרקות המתח של ראשון הציניקנים, קם ממושבו, החליק את פדחתו ופתח בדבריו.
וכהרגלו – האותיות היו מסודרות היטב בתוך המילים, והמילים השתלבו למשפטים והמשפטים היו כמו חוט שזור הולך ונמשך לאורך קירות החדר. ממש כך. משה הפליא בניסוחיו. היה בהם משהו מהתנ”ך ומהברית החדשה. הוא ציטט מעגנון ומעמוס עוז. הם נוגנו בקצב כמו זה של יהודה עמיחי וצביקה פיק גם יחד. היה בהם טקסט וגם סאב-טקסט, הוא התייחס לפרטים כמו לכללים, שקע לרגע בתחתונים ובמשנהו ריחף בעליונים, וכולם היו אסירי תודה על דבריו.
ועל מה הוא דיבר?
על נכדיו שמספרים עד כמה הסבא שלהם נחמד, הוא תמיד מביא לגן הילדים ביצי ‘קינדר’ לחברים ומצחיק את הגננת בסיפוריו הסוחפים;
על כמה מחבריו שלא הגיעו למסיבה ואני בכלל לא כועס עליהם, בכלל לא, אני מבין שהם טסו לחו”ל ולא הייתה להם ברירה כי הכרטיסים הוזמנו בזול לפני חצי שנה, אף כי אני טרחתי להגיע לימי ההולדת שלהם על אף שהיו לי ולציפורה כרטיסים לשיט תענוגות בקובה;
ועל אלה מהעבודה שאהבו אותו ולא שכחו, שלחו לו צ’ק של 100 שקלים, אף על פי שמאז הפרישה חלפו כבר חמש שנים. לחיימקה שפרש אִתוֹ שלחו רק גלויה. בָּדוּק.
ויש לי גם מַשהו להגיד על המצב כאן בארץ. אתם רוצים שאגיד משהו על המצב כאן בארץ? הוא נזכר להציג את שאלת המפתח. ושתי הנשים שבקדמת הסלון הסמוכות אליו מיהרו להגיד: בוודאי אבא, כל מה שתגיד הוא חשוב ביותר, חשוב מאד. ולמרות שהשניים האחוריים נִפְנו אל החלון כי קלטו שעוד מטוס מתקרב לבנין – השורות הקדמיות נשארו הדוקות זו לזו אף על פי שהקהל ידע את העומד להיאמר שורה אחר שורה.
–אתם זוכרים, לפני עשר שנים בדיוק, קראתי לכם את מה שכתבתי והתפרסם אז בעיתון; והמילים ההן מתאימות בדיוק למה שקורה עכשיו. הוא שלף מתוך שקית ניילון פיסת עיתון מצהיבה, ומתוכה קרא מספר משפטים ואחריהם הרים את קולו להדגשה: את כל אלה כתבתי לפני עשרים שנים לעוזר השר, מילה במילה, והן נכונות בדיוק גם להיום. והוא הרים את עיניו לעבר הקהל החם: אתם מבינים, הכול נשאר אותו הדבר, בדיוק כמו שאמרתי אז, הבנתי כבר אז שהמצב קשה ולצערי המצב קשה גם היום. ועד אשר לא נעלה מחדש על הדרך הסוציאליסטית, דרך האמת – המצב יישאר כמות שהוא. גרוע מאד.
אווירה של הסכמה השתררה בין השורות ורק אחד מהנוגסים בעצם העוף הֵפר אותה באווילותו: ומה ענה לך עוזר השר?
— תעזוב, תעזוב, זה כבר לא משנה, גם הוא וגם השר עצמו ראו את הכתוב, אני בטוח, הם הבינו שהמצב קשה, הם ידעו שאני צודק. אבל מה יש להם לענות.
ימים מספר לאחר הטקס התקשרתי למשה והחמאתי לו על הכבוד הרב שהעניקו לו מוקיריו ביום הולדתו.
— לעולם לא אחַפש זאת, התוודה בפני וציטט את האמירה על מי שרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו וגם להיפך, מי שבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו. את הסיפא הוא ביטא בהדגשה, מילה אחר מילה.
–וגם דיברת יפה, הוספתי, כולם הקשיבו, נהנו.
–אם הקונצרט מתנגן יפה – גם מחיאות הכפיים נשמעות מכל עבר; הסביר לי כמו מורה מנוסה לתלמיד צמא דעת למרות שאני צעיר ממנו בחמש שנים בלבד.
גם כשהיה משה בן שמונים שאלה אותו ציפורה אם הוא רוצה להגיד משהו לאחר שטעמו הנוכחים מן הקישים והפשטידות המוכנים.
–ורק בקיצור, מושיק, היא לחשה לו וכולם שמעו; האנשים מבוגרים, אין להם סבלנות.
–בטח ציפי, הוא מלמל משהו לעברה, אני עושה תמיד את מה שאת אומרת, התרומם בכבדות מכיסאו, התייצב ועמד, גוו כפוף, פניו מעוקמות קמעא. אך כאשר פיו החל לנוע – כל גופו נדרך. האותיות והמילים והמשפטים זרמו לחלל הסלון כמו רכבת הרים שעולה ויורדת, מֵאֶטָה בפסגה ושועטת בירידה.
וכך סיפר הוא על הנכדה שפגש בסיום קורס הקצינות, ועל המפקדת של הקורס שניגשה לאחר הטקס ישירות אֵלַי ולנכדה שעמדה לידי ואמרה בקול רם שרצתה לפגוש את הסבא של אותה נכדה מוכשרת שמחרתיים מתייצבת ב-8200; ועניתי לה שהיא מאד הרשימה אותי בנאום שלה והיא אמרה לנכדה: איזה סבא מקסים יש לך; אולי תשאילי לי אותו?. אתם מבינים, היא רצתה שאהיה גם הסבא שלה.
גם מהעבודה זכרו אותי, שלחו לי גלויה. אין להם תקציב לשי של כסף. זה מתאים לחשב הכללי שם. הוא הגיע למשרד אחרי הלימודים והתחיל לעבוד אצלי. לא גאון הדור בכלל. ותראו מה יצא ממנו. לאן הגענו? המצב נשאר קשה, כבר אמרתי לכם. כל השנים אמרתי לכם שאם לא נחזיר הנה את הסוציאליזם – המצב יהיה יותר ויותר קשה. אתם עוד תבינו.
ואף אחד מהנוכחים לא שיער שישמע דברים כאלה בעוד עשר שנים.
וכשהיה משה בן תשעים התכנסו לחוֹג את יום הולדתו, כל אלה שנותרו, שהוזמנו ושגם נַענו להגיע לבית הדיור המוגן. הם טעמו מאכלים הודיים, כי זה מה שנטלי הכינה, ואחת מהבנות הציעה למשה שאין טעם שיישא דברים, אבא אתה נראה עייף, תשב בכיסא, הנוכחות שלך היא החשובה ולא נאומך. ומשה הוציא מגרונו ומפיו כמה כחכוחים ושיעולים וכולם נבהלו והאורח שניצב ליד החלון הציע להזמין את שח”ל, אולי אפילו רחפן של עזרה ראשונה. ובעל השמחה נדם לעוד רגע והמתח גבר; הכול השתתק. והנה הוא קם ופַצָח בתיאור של פגישתו האחרונה עם הנינה החדשה וכמה היא צהלה לעברו למרות שלא ידעה שיש לה עוד סבא, סבא גדול, והייתם צריכים לראות כמה היא מאושרת איתי וכמה היא צוחקת כשאני פותח את הפה ולא אומר עוד שום דבר, כמה שהפה שלי כבר מצחיק אותה.
–אין זה פלא מוישלה, הפה שלך מפיק מרגליות, אמרה מישהי קשישה בכובע קש מתוך השורה השלישית.
–שלא תבינו לא נכון, אני לא מתכוון לעצמי, כמובן. חבל רק שחיימקה לא נמצא איתנו כאן, מת לפני שלושה חודשים; יכול היה לדחות זאת, הבטיח לבוא ליום ההולדת שלי. הוא מאד העריך אותי, זַכר לומר לי זאת בכל הזדמנות, והוסיף תמיד לשאול אם כבר קיבלתי התשובה מעוזר השר. זאת חַבֵרות אמיתית, לא סתם כבוד ריקני, כבוד של פולנים. אני מאמין כמוך בסוציאליזם הוא אמר לי בכנות ואני יודע שאתה תצליח להחזיר אותו.
והנוכחים המעטים החלו להתפזר; ונטלי דחפה את עגלתה של ציפורה המנומנמת לחדרה, ומשה אותת לי להתקרב אליו:
–שכחתי להרכיב המכשירים באוזניים.היו הרבה מחיאות כפיים?
