בשבוע שעבר צפיתי במחצית הראשונה של משחק הכדורגל בין ישראל לאוסטריה. איכשהו – צף ועלה בזיכרוני טיול מאורגן שהיינו שותפים לו לפני שלוש שנים בגיאורגיה.

שוב נהרגו ארבעה פועלי בנין. סמוך אלינו, ביבנה. ההרג הזה הופך לסוג של מגיפה. קשה גם להשתחרר מההרגשה שרק לפני חודש נהרגו ארבעה גברים על

“-אתה לא מרגיש במשהו?” אריאל התכופף לעברי, מבטו נעוץ בעיני. נדרכתי בתוך מושבי. -לא, באמת לא. עיניו נעשו זעופות. גבינים חרצו את מצחו. -אתה לא

בשבוע שעבר נכתב כאן בטור על האובדנים שפוגעים בחטיבת בגיל השלישי. כמה מהקוראים התעצבו מהנאמר וביקשו שכפיצוי אכתוב על הצמיחה שמתרחשת בגילנו. נעתרתי להם בהבנה

התחלות מוקדמות יותר ויותר, מחשבות לקראת תחילתה של שנה חדשה גודייבה. זאת המילה שהייתה רשומה על חבילת השוקולד. זאת המילה שהדליקה אותי. כבכל יום ששי

יוסי רזי עם שלושה סיפורים. מצד אחד: הכל – בעיני המתבונן. מצד שני: כדאי רק לזכור שהחוקה הקדומה שלנו – שני לוחות הברית – מצאה

בשבת הראשונה שלאחר יום פרישתי מהעבודה הציעה לי זוגתי שאשטוף את הכּלים של ארוחת הצהריים. אישה חכמה היא זוגתי, אין זו בעיה גדולה בשבילה לשטוף

ראיון עם אברהם מגן, מאת: יוסי רזי “יזמתי את הקמת עמותת ‘שבילי דעת – להעשרת הגיל השלישי’ במטרה להעשיר את אוכלוסיית הגיל הזה בהרצאות במגוון רחב

  אתה שואל אותי, יוסי, למה אני צריך מקל הליכה?… אתה רק בן 72, יש לך עוד זמן בשביל מקל כזה. אז תשים לב, כאן

התחלות מוקדמות יותר ויותר, מחשבות לקראת תחילתה של שנה חדשה גודייבה. זאת המילה שהייתה רשומה על חבילת השוקולד. זאת המילה שהדליקה אותי. כבכל יום ששי