בוקר אחד של קורונה התרווחתי בכורסה, מרפרף בין ספרים, מעלעל בעיתונים, מציץ בוואטסאפים, סוג של אווריריות מרחפת בחלל החדר. ואת הנים ולא נים קָטַע צליל
בוא סבא, שב כאן סמוך אלי. שיראו אותך כולם בצורה טובה איפה שיראו אותי כולם בצורה טובה?. שם מימין למעלה. אתה רואה את החלון הקטן.
בשיטוטַי ברשתות הוואטסאפ בימים ארוכים אלה קלטו עיני את צמד המילים ‘אזרחים ותיקים’. תמיד אני נמשך למילים כאלה כי הן שמות הקוד של המחנה שלי.
בימים טרופים אלה שבהם כל אחד מאיתנו יושב בביתו-מבצרו, מספק את כל צרכיו בתוך חדריו ומרפסתו, אין יוצא ואין בא למעט לצרכים בסיסיים – מזון,
את המדף הזה עוד לא סידרת? שאלה אותי בת זוגי בשפה רכה. התרגלנו לדבר זה עם זו בשפה רכה, מנומסת, שהרי אנחנו נמצאים מזה חמישה
לאחרונה הלך לעולמו יורם ברגמן. חנות “פאניקה” שבבעלותו הייתה אושיית תרבות רחובותית, במורדו של רחוב טלר, בואָך רחוב הרצל, ממש כמו במרכז מנהטן של ניו
בשבוע שעבר צפיתי במחצית הראשונה של משחק הכדורגל בין ישראל לאוסטריה. איכשהו – צף ועלה בזיכרוני טיול מאורגן שהיינו שותפים לו לפני שלוש שנים בגיאורגיה.
שוב נהרגו ארבעה פועלי בנין. סמוך אלינו, ביבנה. ההרג הזה הופך לסוג של מגיפה. קשה גם להשתחרר מההרגשה שרק לפני חודש נהרגו ארבעה גברים על
ההספד האחרון הסתיים, הנוכחים הסתופפו מסביב, הרב השמיע תפילתו: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ,
צבי טרופ, יו”ר על”ה רחובות, למד בפקולטה לחקלאות בין השנים 1961-1965, השלים תואר ראשון בחקלאות ותואר שני בכלכלה חקלאית. בין מוריו הבולטים בתואר השני: פרופ’ יאיר