“-אתה לא מרגיש במשהו?”
אריאל התכופף לעברי, מבטו נעוץ בעיני. נדרכתי בתוך מושבי.
-לא, באמת לא.
עיניו נעשו זעופות. גבינים חרצו את מצחו.
-אתה לא מרגיש שהם העלו כאן את הווֹליוּם של המוסיקה. לא רק שהשירים הם לא משהו אלא שגם צריכים לשמוע אותם ברעש גדול.
רק כעת שמתי אוזן שאכן הווליום עלה במעט. אבל אריאל היה מנוּוט על מסלולו במלוא הקיטור.
**
-אתה לא מבין מה שקורה פה? הם בכלל לא מעוניינים שיבואו הנה זקנים. מצידם שנלך לשתות את הקפה שלנו ב’קופיקס’, בעמידה. בשביל זה הם מגבירים את הרעש. אתמול ניגשתי לאחראי לבקש שינמיכו אותו והוא השיב לי שזה בלתי אפשרי כי הרמקול שמשמיע את השירים קשור לרמקול שבו מכריזים על המנות. ואם ינמיכו את המוסיקה לא יגיעו הסועדים המכובדים לקחתם.. הם חושבים שאני מטומטם, שאני אקנה את הסיפור הזה כאילו אי אפשר בלחיצה קטנה על כפתור להפריד בין שני הרמקולים. בכל פעם שמישהו רוצה להגיד לך את המילה לא – הוא מספר לך שזה המחשב. המחשב אשם בהכל. אבל הבעיה העיקרית היא לא עלילות המחשב אלא שהצעירים האלה בבית הקפה רוצים להרחיק אותנו ממנו. בגלל זה הם מעלים את הווליום. שנקום ונברח. כתבו על זה גם בעיתונים.
-קראת בעיתונים שדווקא אחרינו, הבייבי בומרס, מחזרות היום חברות רבות שנוציא הכספים אצלם..
-האמת – הם לא מעוניינים לראות את הפרצופים שלנו. עדיפה להם ערימה של ילדות טיפש עשרה שקונות כל דבר שנופל להן לידיים מאשר זקנים שמתחילים לברר למה המחיר כזה או כזה, ומקשקשים להם שפעם היה הרבה יותר זול ואפילו כוס גזוז עלתה חמישה גרושים בלבד. והבנקים… שנים רבות הגענו אליהם, השקענו בהם את כל הכספים שהיו לנו, פרנסנו את המנהלים, הריבית שלנו סיפקה להם ארוחות מלכים, שלחה אותם לטיולים בחוץ לארץ. ועכשיו דווקא כאשר אנחנו מזדקנים – הם נעלמים. סוגרים סניפים. כשאתה הולך ברחוב, נזכר שאין לך כסף, רוצה להיכנס לסניף המקומי, להוציא מאה שקלים, לדבר באותה הזדמנות עם הפקיד הוותיק שלך, לנצל את השירותים הנקיים, איזה שירותים היו להם?!, והנה – הסניף בוטל, הפך לפיצרייה או משהו דומה. תתאפק עד לבית.
להתקשר אליהם באינטרנט? מי יודע להתעסק עם כל המבוכים של החיה הזאת, האינטרנט? אתה מחליק לפה, מחליק לשם, כל פעם עונה לך קול של מחשב עד שלבסוף תגיע אליך מישהי שתגיד לך בקול הכי ידידותי: צהריים טובים אדון אריאל, במה אוכל לעזור לך? המילים אולי יפות אבל המוסיקה שלהן יכולה להרוג אותי. זה כאילו היא אומרת יאללה, ארי הזקן, תעוף לי כבר מהעיניים.
-נכון, זאת המסקנה, כולם מתרחקים מאיתנו.. כמו הכוכבים בגלקסיה שבורחים אחד מהשני.
-מי שכן מתקרב אלינו אלה אותם חבר’ה שרוצים למכור לך כל מיני שטויות. הם כבר תפסו שאנחנו הזקנים חושבים במושגים של פעם, נשארנו כאלה תמימים; הם מדברים בנימוס, שואלים על הנכדים, את הכול הם יודעים עליך, מוציאים ממך את האשראי והופ יש לך בבית חדר מלא בסחורה שלהם. לחבר שלי מהתיכון הם שלחו עשרה גלובוסים ושלושים ספרים על טרזן. ניסיתי לעזור לו, אמרתי לו שנכון שהם עשו עליו קופה אבל לפחות החזירו אותו לילדותו. גם בזה הם פספסו הוא בכה לי בטלפון. אני בכלל אהבתי את דון קישוט.
-אתה מציע לא לעשות מזה דרמה, וזה בסך הכול המוסדות והביורוקרטיה ולא יותר מכך. חברים טובים מן העבר יישארו תמיד קרובים אליך? אז תשמע סיפור. כאשר פרשתי מהמשטרה עשו אותי ליו”ר ועד הגמלאים של המחוז. לא חשבתי אז להיות בתפקיד הזה, רציתי לבלות עם הנכדים אבל דין התנועה – קובע. עשיתי שם הרבה דברים טובים, שיניתי הכותרת של עיתון הותיקים, הוספתי דוכן קפה במועדון, קניתי מיקרופון כדי שהזקנים ישמעו יותר טוב. כשנגמרה הקדנציה שלי הייתי בטוח שיבחרו בי פעם נוספת, וזה לא קרה. צריך לתת מקום לצעירים, אמרו לי. אתה מבין, אני כבר זקן בשבילם. אבל מינו אותי להנהלה המצומצמת. במשך שנתיים הייתי שם ובכל ישיבה חזרתי ואמרתי שהיו”ר החדש הוא בחור נחמד, אבל לא מקדם את העניינים כמו שצריך. בסוף השנתיים כבר לא הייתי בהנהלה המצומצמת.
-נכון, אתה צודק. אכן נשארתי במועצה. וגם משם אני ממשיך לראות איזה פשלות עושה היו”ר החדש. עד עכשיו התאפקתי. לא נעים. אבל לאחרונה הוא הגדיש את הסאה, חרג לגמרי מהנוהל.
-אתה לא מכיר אותי, אין לי שום מניעים אישיים, אני תמיד פועל למען הארגון היקר לי כל כך. זה לא מתקבל שעובד יחרוג בצורה כזאת מהנוהל, זה לא ארגון של אבא שלו..
-מה אני מציע? אני מציע שיבוא במקומו מישהו אחר. והמישהו האחר הזה יכול להיות אני. בהחלט כן. למה לא?.
..מה עשיתי? עשיתי את הדבר שהכי נכון לעשותו – שלחתי מכתב מפורט לחברי ההנהלה המצומצמת על מה שצריך לעשות, סעיף סעיף.. הכול ברור ומוגדר. רק לקחת ולעשות.
-זה בדיוק העניין שאני מספר לך כבר חצי שעה. שעד היום, הם לא ענו, נעלמו, לקחו מרחק ממני. לא איכפת להם מטובת הארגון. אפילו גדליה, שהלך איתי יד ביד לאורך כל הדרך, גם הוא לא סובל את היו”ר, גם הוא חושב שצריך להעיף אותו לכל הרוחות,, נזכר לפתע שהוא צריך להיכנס לבית אבות ולקח מרחק מכל העניין.
-גם אצלי, כמו שאתה אומר, המשפחה זה הדבר הכי חשוב וכל השאר פחות אבל גם הם לאחרונה לא מלאכים גדולים. לא שמים עלי הרבה. תאר לך ששני הנכדים שלי ניגשו אלי בארוחה של יום ששי האחרון והציעו לי את הכסא. ככה עמדו והזיזו את הכסא אחורה בכדי שאני אנחת ואתיישב.
-לא, אתה טועה, זה בכלל לא היה כמו שמתייחסים למלך מכובד אלא כמו שמושיבים תינוק על סיר לילה.
-כן, הם עשו זאת בפעם הראשונה. וזה עוד לא הסוף. כאשר התיישבתי קרה דבר יותר גרוע.
-אתה באמת רוצה לדעת או שגם אתה מתרחק ממני?
-בסדר, אספר לך – החתן שלי מתחיל לדבר עם שתי הבנות. הם מדברים ומדברים , אני יושב ביניהם, ממש באמצע, והם בכלל לא מסתכלים אלי. כאילו אני שקוף, אוויר, מורחק מן הקהילה.
–לא שתקתי, אני טיפוס שישתוק?! אמרתי להם: חברים יקרים, בזכותי אתם קיימים נושמים את האוויר כאן, אוכלים, שותים, משוחחים וצוחקים אצלי, בסלון של הבית שלי. אז למה אתם כלא מסתכלים בכלל לעברי. אני הרי ראש המשפחה…
-זה באמת נשמע מאד משכנע. לפחות את עצמי. אבל החתן שלי, החתן, לא הבן, הציץ בי, חייך את החיוך הממזרי שלו וענה לי ברוב חוצפתו: אתה אולי ראש המשפחה אבל מוקד המשפחה זאת רותי. אתה תופס, הוא יצר היררכיה חדשה במשפחה שלנו. ישנו ראש שבטוח שהוא הראש, ולידו ישנו משהו שהוא מעל לראש – מוקד. אל מוקד פונים תמיד בכל דבר. מוקד מצוקה. מוקד מודיעין. הראש? בשביל מה לפנות לראש?
-אתה צודק, זאת אשתי שתחיה, אבל איפה אני? אולי גם הם אינם צריכים אותי יותר.
-לקחת מהמשפחה פסק זמן?-
-כמו ה’סאדהואים’? מי הם הסאדהואים האלה?
-הודים זקנים שפורשים לפעמים למקום נידח, ולאחר חודש חוזרים טהורים, מוכנים לקבל את משפחתם כמו שהיא. מעניין, לא ידעתי.
-אבל בעצם – אני לא בטוח שהם, המשפחה, ישמחו לקבל אותי בחזרה כמו ההודים האלה. אולי הם בכלל מצפים שאפרוש לעד, שאהיה כמו הזקנים האסקימואים שבבוא זמנם, כאשר הם לא תורמים דבר – פורשים לנצח לערבות הקרח.
המילים האחרונות האלה של אריאל היו קשות. פרשתי מהשיחה המעיקה לרגע של שתיקה. גם אריאל השתתק. הרגע נפסק למשמע תקתוק הסלולר שלו.
-כן.. לקנות טבסקו לבשר?
על פניו עלתה ארשת של בשביל זה עוד צריכים אותי, בשביל טבסקו לבשר. הוא השתהה עם הסלולר, קלט עוד מספר מילים, ואז ניתק.
-מצטער, אני צריך להיפרד, מתנצל.
הוא אמר בכובד ראש,
דאגתי לו ושאלתי:
-ואם הטבסקו יחכה עוד חצי שעה?
-זה לא הטבסקו. זאת הנכדה שביקשה שאבוא לעזור לה במתמטיקה. יש לה מבחן מחרתיים.
-לא מתרחקים ממך כל כך מהר, הספקתי לומר לו כאשר מיהר לעבר דלת הכניסה.
