יוסי רזי עם שלושה סיפורים. מצד אחד:
הכל – בעיני המתבונן. מצד שני: כדאי רק לזכור שהחוקה הקדומה שלנו – שני לוחות הברית – מצאה לנכון להתייחס: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָסיפור א’: לאשה זקנה ואלמנה בשנות השמונים לחייה שגרה במרכז הארץ יש שלוש בנות, שני בנים ומטפלת. המטפלת נמצאת אִתה ששה ימים מלאים בשבוע ובשבתות נוטלת חופשה כמקובל. עד כה התקיימה תורנות בין הילדים כך שכל שבת חמישית אחד מהם מגיע אל אמו להיות במחיצתה. לאחרונה הודיעה אחת הבנות, הגרה בהתנחלות ליד ירושלים שאין באפשרותה לעמוד בתורנות – יש לה שמונה ילדים ומספר נכדים והיא מחויבת להיות איתם בכל השבתות. היא מוכנה להעביר תשלום נוסף למטפלת בכדי שזאת תישאר אצל האֵם גם בשבת. “אין לי זמן ואין לי כוחות להגיע, לא בכל שבת חמישית, לא בכל שבת עשירית ולא בשום שבת. אני חושבת שכל שקל נוסף שאני נותנת למטפלת על הישארותה בשבת שווה לאמא הזאת עשרה שקלים”. כך התבטאה. כלומר: “הכסף שאני מוציאה שווה המון מבחינתה של האימא הזאת, ואני את שלי עשיתי מעל ומעבר” וכך – לקראת זקנתה הפכה האמא הטובה והמסורה של פעם ל”אמא הזאת”. שני הבנים קפצו גם הם על המציאה, תרמו, ל”פדיון האם”, והשתחררו מחובת הביקור. כדרך מלומדים – נערוך ניתוח קצר לסיפור א’: דעה אחת : מה היה קורה למשל אם אותה בת (מההתנחלות) הייתה נוטלת את אחת מבנותיה שלה ואחת לחמישה או עשרה שבועות, יורדת אתה לאמה לבלות בצוותא? הייתה זאת הזדמנות לשלושה דורות, להקשיב, לדבר, להחליף חוויות, למצות את התא המשפחתי – התא המשמעותי ביותר לאדם. וגם – הנכדה הייתה אז לומדת מאימה את מצוות כיבוד הורים הלכה למעשה. דעה שניה: צריכים האחים והאימא הזקנה להבין: הבת (מההתנחלות) טרודה בשמונה ילדים משלה, (לא חמישה); לכל אחת ואחד מהם – בעיות משלו, כמה מהם עוברים עכשיו את גיל ההתבגרות הבעייתי, אחרים נשואים ומוטל עליהם עול משפחה וילדים, בעלה עסוק בשלו, היא מקור העוצמה של כולם, אמורה להקדיש להם את כל מרצה. ומה נותר לה להעניק לשאר? ועוד משהו, פרוזאי – ירידה אל אימא בשבת מנתקת אותה כליל ליממה שלמה מילדיה -אין כל תקשורת. מחייבת הישארות לאורך כל היממה מבלי להתקשר למשפחתה. כך ש”פדיון האם” המוצע אינו נטול היגיון או רגש כלל וכלל. זאת שיטה (נכונה) למצוא האיזון שבין צרכי המשפחה הגרעינית שלך לבין צרכי האם הגרעינית שלך.
סיפור ב’: לאיש זקן ואלמן, בשנות השמונים לחייו, רופא בעברו, יש בן ובת שניהם אנשים משכילים. האיש יורד יום אחד במעלית לקומת העמודים שבבית ופונה למקום החנייה שלו, מתבונן בו והנה הוא ריק, הוולוו שלו איננה. נעלמה. מלא פליאה וזעם הוא מתקשר לבתו, מבקש את עזרתה לאיתור המכונית והבת המשכילה והטובה אומרת ברוך: “בדיוק עכשיו, אבא, רציתי להתקשר אליך בעניין המכונית… אתה כבר כמעט ואינך נוהג. לא חבל על התשלומים לביטוח האישי שלך ולביטוח הרכב? לא עדיף שתנצל את הכספים שמתפנים לקניית שטיח חדש לסלון אצלך? הישן הזה כבר מלא אבק, רטיבות, ואתה, חלילה, עלול להחליק בגללו כל רגע. לא חבל שתשבור ככה סתם את הירך? תהיה הגיוני אבא. אני חושבת שטוב עשינו, אחי ואני, שמכרנו אותה”. כאשר סיפר לי זאת האיש הוא תהה: “מה היה איכפת להם להוציא עוד כמה אלפי שקלים בשנה ולהשאיר את הוולוו במקומו?, אולי אסע בו מפעם לפעם לבד, ואולי – עם אחד מהנכדים. הנכד הזה יודע יותר מהם להעריך וולוו ישנה וטובה, וגם – וגם את הסבא שלו”. דעה אחת: הבת והבן המשכילים היו אמורים לדעת שהמכונית עבור האב אינה רק סתם קופסה על ארבעה גלגלים שנוסעת ברחובות. היא אותו משהו שנותן לו טעם לקום בכל בוקר, לצאת מהמיטה, לרדת במעלית, לבוש בפיג’מה, להתקרב אליה, ללטף אותה, לוודא שהשרשרת הנמוכה שהתקין סביבותיה על ארבעה זוויתנים, למניעת גניבה – ניצבת במקומה, אף רשע לא נגע בה או חלילה במכונית עצמה. כל עשרה שקלים שהילדים ירוויחו מעסקת המכירה של המכונית אינם שווים אפילו שקל אחד של איכות חיים עבורו. “ועוד איזה ילדים אלה?” הוא קבל. “עשו את הכול בשקט, בהסתר, כאילו האבא שלהם סנילי לגמרי”.דעה שניה: נאום הבת המשכילה: האם אני צריכה שמעל לראשי תרחף דאגה לאבי הזקן והבודד?! הוא עלול ערב אחד לרדת למגרש החנייה, להתלהב מהענתיקה שלו, לשכוח מהסניליות הראשונית שלו, להיכנס, להתחיל לנסוע ברחובות הרועשים. לא יעבור זמן עד שהאבא החביב שלי ימצא עצמו ומכוניתו מעורבים, חס וחלילה, בתאונה.. איזה סוף יהיה לסיפור הזה?? מה אני צריכה את הכול על הראש שלי?!
סיפור ג’: לאיש זקן, אלמן בשנות השבעים המאוחרות יש חמישה ילדים, חברה לחיים ובית בשווי מיליון ש”ח. האיש ביקש לכתוב צוואה שבה הוא מוריש את הבית לאחר מותו לכל הששה – חמשת צאצאיו והאישה חברה – בששה חלקים שווים. כולם הסכימו לבקשתו למעט אחד מהילדים. הלה, שנמצא במצוקה כספית, דרש שאביו ימכור הבית עכשיו, ייקח לעצמו שלושה רבעים מערכו ואת השאר יחלק בחלקים שווים בין חמשת ילדיו. כל הניסיונות של אחיו ואחיותיו לרצותו ולהניאו מהדרישה לא צלחו; כולם הסכימו – בשביל שלום בית למכור את הבית. המכירה נעשתה, והבן קיבל את מבוקשו- חמישים אלף ש”ח. דעה אחת: מה בעצם נשתנה בעקבות הגשמת דרישתו של הבן הסורר? האב נאלץ לצאת מביתו הנוח והחמים שבו בילה שנים ארוכות ויפות עם אשתו וילדיו; בו קיווה לחיות את שארית שנותיו עם חברתו והנכדים שיבואו לבקר; וכעת הוא נאלץ לכתת רגליו לדירה פחותה בהרבה בעיניו, קטנה וחסרת חן. הוא, הילדים, החתנים והכלות נותרו חמוצים כלפי אותו בן. מערכת היחסים שבין האב לבין חברתו- נעכרה. והכול – עבור סכום של חמישים אלף ש”ח שיינתן ממש עכשיו לדורשו. דעה שניה: אותו הבן פתח עסק פרטי, לא הצליח בגלל שלא הכיר היטב את תנאי השוק, שקע בחובות. אחד משני ילדיו נכשל בלימודיו בתיכון, היה צורך לסייע לו בשיעורים פרטיים. אשתו לקחה על עצמה עבודת ניקיון אחר הצהריים. במצבו – כל שקל מתוך קומץ החמישים אלף שקלים שווה עשרה שקלים לפחות. וחוץ מזה – טוב שהזקן הזה יכתוב עכשיו את הצוואה – אמר לאחיו – ונדע מה קורה, אחרת החברה הקלפטע הזאת תשתלט לנו על כל הכספים שהוא ואמא ז”ל עשו בכל חייהם, ותחליק אותם בלי בושה לשתי הבנות הרווקות שלה.
סיפור ד’: זוג זקנים, בשנות השבעים לחייהם, נסעו בחג סוכות לטייל ברמת הגולן. לזוג – בן נשוי פלוס שנים בנצרת עילית. הם התכוונו אפוא לנצל הנסיעה, וזה ברור, לבקר אצל הבן ומשפחתו. כאשר יצאו מרחובות ב-7:00 עדיין לא ידעו אם אכן יעשו קפנדרייה לנצרת עילית בדרכם לרמה; זאת – היות ובשיחה שניהלו עם הבן ערב לפני כן לא ידע הוא לומר אם הכלה תהיה פנויה לקבלם או לא – “עדיין לא ברור לה אם האמא שלה צריכה אותה לעשות קניות ביחד בקניון. בדרך כלל זה היום שלה לעשות זאת אבל אולי היא תוותר בגלל שאתם באים” קיווה הבן מעומק ליבו. שלושה ארבעה ימים קודם לכן כאשר זוג הזקנים סיכם לצאת לרמה אמר להם הבן: “רעיון ממש גדול, אני בטוח שיסתדר לנו להיות איתכם, באמת, תבואו בכיף אבל, בכל זאת אני מציע – בואו נדבר על זה בערב שלפני כן”. וכך ב-7:00, כאשר יצאו הם מרחובות לא היה ברור להם היכן יהיו ב-10:00. “ככה הם הצעירים של היום”, עודד הזקן את זקנתו, “עד לרגע האחרון אינם מחליטים מה הם רוצים לעשות. הסלולר, הכלי המפחיד והמדהים הזה, מאפשר להם להתנהל ככה והם מנצלים זאת עד תום. בימינו – אם היית יוצאת לטיול, ברמת הגולן היית מתאמת שבוע מראש את היום ואת השעה המדויקת שבו היית נפגשת בכניסה לקיוסק שמצפון מזרח לצומת מגידו”, התרפק על העבר. ליד פתח תקווה הסתבר שהמחותנת לא תגיע ולעומת זאת הנכדים היו אמורים לצאת לחוג קרמיקה ולא ברור היה לכלה אם כדאי לוותר על כך. “החוג הזה נותן המון, המון לילדים”, הצטדקה ברמקול של הסלולר. “כל שקל שאנחנו משלמים עליו שווה עשרה שקלים”, ציטט הבן את חוכמת זוגתו. סמוך לנתניה נזכרה הכלה שעוד לא קנתה רוטב טבסקו לסטייקים, ו”איך תאכלו את הבשרים בלי הרוטב הזה?!”. “נוותר עליו”, צעקה הזקנה לסלולר שבמכונית, אבל הזקן היסה אותה בעדינות של אבא וחותן, ותיק ומנוסה. “אני גם סבור שהתבשיל לא יהיה טעים בלי הטבסקו הזה” . סמוך לקריית טבעון החליט הזקן להמשיך למחלף המוביל ומשם למחלף גולני והלאה לקצרין שברמה. בהיותם על גשר אריק התקשר הבן להודיע בשמחה שכלתו והוא הצליחו להשלים את כל סידורי הבוקר ו”מתי יסתדר לכם אבא להגיע? אני אחכה לכם למטה”. האבא ענה לו, בהיגיון רב, שזה כבר לא יסתדר הבוקר והם יקפצו לבקר בדרך בחזרה בעוד יומיים בערב. “מחרתיים בערב?” ענה להם הבן “טוב מאד, מצוין אפילו, אבל – תנו לי קודם לבדוק את זה. תתקשרו מחר בצהריים”. בדרך חזרה, ליד כלא צלמון, ולאחר יומיים של מתח קל ומוסתר בלבבות, נתקבל האישור המבוקש לעשות הקפנדרייה לנצרת עילית. דעה אחת: הכלה – כלה, הבן – בן, וההורים – הורים. דעה שניה: נאום הזקן לזקנתו סמוך לנתניה, בדרך חזרה: “למה לי לקחת ללב סיפור כזה. אין בו שום דרמה. וגם: אם הסוף טוב הכול טוב. שנית: צריך להבין את הצעירים העסוקים של היום. שני בני הזוג עובדים קשה, הכלה נושאת בנטל אפילו יותר מהחתן, יש לה הרבה מה להגיד, המגדר השתלט על כולם. צריך לזרום עם זה. שלישית: לא נעים לי להזכיר לך אבל כשאת, זקנתי, היית צעירה – עשית גם את לחותנתך דברים דומים. לא?”
סיכום כללי (אם יש כזה) הכול – בעיני המתבונן. כדאי רק לזכור שהחוקה הקדומה שלנו – שני לוחות הברית – מצאה לנכון להתייחס: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיך…
