“את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פַזר לנו פרחים”. כך השמיע הרדיו את שלמה ארצי במרפסת בצהרי יום שישי.
ישנם שירים שאתה מכיר בהם כל תו, יודע כל מילה, אלא שאת המחבר (הפזמונאי) ואת המלחין אינך זוכר. כך גם במקרה הזה. פעמים רבות שמעתי השיר והגיע הזמן, בצהרי יום ששי, שאתוודע להם. גיגלתי. המלחין – שמואל אימברמן; המחבר – אבי קורן. בעלה של שולה חן, המיתולוגית מימי הטלוויזיה הראשונים, זאת שהחיוך שלה כבש כל מסך של שנות בחרותנו. ואחר כך השמיע הרדיו משהו מוכר נוסף – “בוא הביתה”. הפעם בביצועה של אותה שולה חן. שוב גיגלתי את המחבר : אבי קורן.
. למה משמיעים אותו פעמיים, שיר אחר שיר?, תהיתי. העפתי בנייד עוד מבט, הפעם בחדשות: אבי קורן נפטר. זהו, בתוך חמש דקות הגיח למרפסת, משך את תשומת ליבי, ודקה נוספת והוא מת. בן 75. עצוב. ואז צללתי אל תוככי יצירתו: “רוח שטות”, “באביב את תשובי חזרה”, “שלווה” (איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר) ועוד מאות שירים , שירי הלהקות, שירי ששת הימים – תבנית נוף מולדתנו ויש שיאמרו – פסקול של כולנו, הכותבים והקוראים כאחד. משהו מאד ישראלי – אבי קורן . לא חיים חפר או חיים גורי הרחוקים מאיתנו עשור או שנים. הוא ממש בן גילנו. מהבייבי בומרס הראשונים. אלה שידעו להטמיע את אותה אווירה של אז.
ירדה עלי תוגה , אולי גם עליכם.
ובערב – בערוץ כאן הושמע ראיון עם נורית גלרון, עם תלתלי האריה שלה, החיוך מאוזן לאוזן, ועם הקול המרגש חודר שלה; חוגגת את השבעים, מופיעה בבתי דיור מוגן, משדרת הופעות בזום. והעיקר – היא עוד איתנו, לעוד שנים רבות נקווה, ממשיכה עם הפסקול שלה-שלנו.