מאז שחגגו לי בר מצווה והשוטר תפס אותי עם האופניים החדשים ללא רישיון – לא היו לי שום בעיות ספציפיות עם משטרת ישראל; ונחה דעתי ממנה. אלא שבוקר אחד, לפני כשלושה חודשים, השתנה משהו. מצאתי אז החנייה ריקה; המאזדה נעלמה. לאחר רגע הלם התקשרתי לאיתוראן וממנה הודיעו לי, לשמחתי, שהמכונית אותרה על ידם, והועברה למשטרה שלנו.
זאת הייתה דקת השמחה האחרונה בעשרת הימים שחלפו מאז. כי הגעתי, כמתבקש, לתחנת המשטרה שבמבנה הטיגרט הישן ברחובות; ושם קיבל אותי החוקר ב. הוא רשם דוח ארוך ולאחריו התקשר קצרות עם מישהו והודיע לי שהמאזדה נמצאת במשטרת קדומים ביו"ש. "ואדוני, אני לא יכול להגיד לך מתי היא תחזור כי משטרת יו"ש היא עולם אחר, ואין לנו כמעט תקשורת איתה. אדוני". חזרתי אליו לאחר יום, יומיים, שלושה וגם אז חזרה אותה תשובה. הצעתי להעביר הבעיה לדרג הממונה. הוא חזר על אותה תשובה, "אדוני.." עם הפניית ידיו לקירות ולתקרה כאילו רק משם תבוא ישועתי. בדיעבד התברר שהממונה עליו יושב חצי מטר ממנו, ממש מעבר למחיצה.
ביום השישי נעמדתי סמוך לדלת הפלדה האטומה של מפקד התחנה, ולאחר שעה יצאה ממנה במקרה פקידה רחומה ששמעה הבעיה והפנתה אותי לאותו ממונה על ב. ביום התשיעי סיפרתי זאת, בתחושת ייאוש, לידיד, שמחותנו, כך הסתבר במקרה, הוא ניצב משנה בדימוס. הידיד צחק לנאיביותי. ביום העשירי הוחזר הרכב, מן הסתם שלא בדרך הטבע אלא תודות לאותו ידיד.
התחושה הזאת של ראש קטן, "תן לי לגמור את היום בשקט", חזרה אלי לנוכח דילוגו הנערי והשובב של חכרוש מעל האיש המדמם, דילוג שמשקף ציורית תרבות ארגונית שלמה.. נראה שלשר ברלב ישנה משימה גדולה שהוא לא צפה כלל את עצמתה.
