על יהירות, אמת ומה שביניהן | הטור של מיטל קדוש

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter
Share on email
Share on print

בשנים האחרונות נתפסתי בעיני לא מעט מהאנשים בגדרה כשחצנית…

הרבה אנשים שהולכים אחרי האמת שלהם נתפסים לפעמים בעיני האחרים כשחצנים, מדוע? כי הם לא מחפשים אישור מהסביבה (מאלה שמתיימרים לדעת עבורם מה נכון ומה לא נכון, ובאיזה דרכים הם צריכים לצעוד) הם הולכים אחרי האמת הפנימית שלהם, ולפעמים, לאחרים הדרך הזאת אינה נעימה, היא גורמת להם להתבונן פנימה ולא לאהוב לעיתים את חיי השקר שהם חיים בהם או משקפים להם את הפחד או חוסר האומץ להגיד את מה שיש להם באמת על ליבם אך לא מקבלים אישור חברתי.

אילו שהולכים אחרי האמת שלהם מציבים ראי לאלה המתעמתים עם עצמם ומתבוססים בתוך קונספציות חברתיות ולחץ חברתי עד כדי כליאה של הרוח החופשית הקיימת בכל אדם ואדם. לאורך הדרך שמעתי עשרות פעמים ביום, את לא מבינה, זאת לא הדרך, את עושה הרבה למען גדרה אבל…, את מייצרת אנטיגוניזם, אנשים מפחדים ממך ועוד כאלה משפטים רבים אחרים,

אם יש דבר אחד בחיי שזכיתי לו ובזכותו הגעתי למקום הזה שאני מרגישה בו זיכוך, זה שהלכתי תמיד אחרי האמת שלי, לא ביקשתי שיקבלו אותי, לא ביקשתי לרצות את החברה ואת הסובבים, גיליתי שככל שאתה אדם של אמת אנשים נמשכים אליך, מחפשים אותך, מאמינים בך, אתה לא חלק מהעדר, אתה מנהיג.

אז מה עושים בעידן הזה? שהזיוף נעשה יותר נוח והאמת הפכה ליהירות? מתבוננים פנימה, עוצרים, אל תתעמתו עם עצמיכם, אל תתנו ללחץ החברתי להשפיע עליכם. כל אחד הוא אחר, כל אחד הוא חבר. פשוט תהיו אתם, אני מבטיחה לכם שתגלו שדווקא הייחודיות שבכם היא מה שתמשוך אליכם את מה שאתם מייחלים לו.

כותב המאמר:

עקבו אחרינו בפייסבוק

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן