אין להתיר שחיטת בעלי חיים שעברו התעללות ואין לשווק ביצים מתרנגולות הדחוסות בלולי סוללה
אין לאפשר הענקת תעודת כשרות לבשר או חלב או ביצים, העולים אל שולחננו, אם בעלי החיים עברו התעללות. רצוי לקבוע תו תקן לבעל חי שלא עבר התעללות, ולוודא שנאכל ונשבע ממזון מן החי שלא עברו בו על איסור צער בעלי חיים. “בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר” (דברים י”ב ט”ו). מכאן שמותר לאכול בשר חולין וכלשון רש”י התיר לאכול בשר תאוה. יש לוודא שבדרך אל שולחננו, בעל החי לא יסבול מעבר לנדרש. הנה, אסרה התורה אכילת אבר מן החי, משום האכזריות שבה. ההלכה למשה מסיני, מורה על שחיטה כדין. אם שחט את הבעל חי הטהור בסכין, חלף, שאיננו חלק וחד, ונמצאה בה פגימה, הבשר טרף ואסור באכילה. חז”ל הקפידו על הלכות השחיטה, פרטיו ודקדוקיו, כדי שלבהמה יגרם מה שפחות צער (יו”ד סי’ ח’, חולין י’).
אם המגדל לא מאפשר תנאי מחיה נאותים, ועובר על איסור צער בעלי חיים; אם המייבא מביא משלוח עגלים מאוסטרליה בצפיפות נוראה ותנאי מחיה אכזריים; אם הסוחר אינו מרחם על האפרוחים כיצורים חיים ומעמיס על המשאית אפרוחים בלולי סוללה – הרי זו מצווה הבאה בעבירה ואין לרכוש מתוצרתם. כשר אבל מסריח. “ויהי עשו יודע ציד” (בראשית כ”ה כ”ז). אמר רבי שאול הלוי מורטירא: הציד אסור בתורתנו כי ממנו תולד האכזריות (1596 – 1660). רבי שמשון מורפורגו: הציד, אומנותו של עשו הרשע, יש בה קניית מידת האכזריות להמית בריותיו של הקב”ה על לא דבר (שו”ת שמש צדקה יו”ד נ”ז המאה ה-17 – 18). לעומתו יעקוב שהיה איש תם יושב אוהלים, הציד לא היה אומנותו. לדעתו, אסור לגרום למותה של החיה או הבהמה אלא אם נועדה לתועלת האדם. לכן, אין לגרום לבעל חי צער, מעבר לנדרש לביצוע השחיטה כהלכתה, וגם זה אך ורק לצורך אכילה (בריאות גוף האדם). אדם הראשון היה מנוע מלאכול בשר, יען נאסרה עליו גרימת מוות לבעלי החי. ומה שכתוב בתורה “ורדו בדגת הים” – רדית האדם בחיות למלאכה ולא לאכילה.
חז”ל ראו בגרימת צער לבעלי חיים, איסור מן התורה. המתת בעלי חיים, מן האכזריות היא. לכן אדם הראשון ועד נח לא הותרה אכילת בשר. רק אחרי ההידרדרות המוסרית של בני האדם, אחרי המבול, כמסופר בתורה “ותמלא הארץ חמס… כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ” (בראשית ו’ י”א) התירה התורה אכילת בשר לנח ובניו.
היתר אכילת בשר תאווה חייבת להיות מותנית בצמצום הכאב של בעלי החיים עד כדי המינימום ההכרחי הנדרש לביצוע הליך השחיטה כהלכתה (רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר שלישי פרק ט”ו). גם דון יצחק אברבנאל (שמות ט”ז ד’) כתב “אמר הקב”ה למשה: הנה עניין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומילוי מעיים ותאווה גוברת. מה גם שהבשר מוליד באדם, דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר, הם אכזריות ורעות נאסרו לאכילה אבל הצאן והבקר והתרנגולים והתורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע ומותרות”.
לכן בשר הטורפות – טרף, ובשר הטהורות – כשר, בתנאי שיגדלו, ויובלו ויישחטו, במינימום כאב וצער. זה הליך שחיטה כהלכתה. הריגה לציד אסורה. יען יש בה מנה גדושה של מידת האכזריות, שפיכת דמים והריגה, איסור צער בעלי חיים, ואיסור בל תשחית. זה גם מרחיק את רוח ודרך השלום מבני האדם (נודע ביהודה יו”ד י’).
חז”ל גילו לנו שלעתיד לבוא תשוב האנושות ותמנע מפגיעה בבעלי חיים. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, כדבר הנביא ישעיהו (י”א ו’). כבר היום תעשיית הפוד נט מאפשר יצירת חלבונים ובעתיד תורת השחיטה ומאכלות אסורות יתייתרו. אפילו בבית המקדש לא יעלו קרבנות מן החי אלא מן הצומח. גם הרבנים נדרשים מצד הדין, להקפיד הקפדה יתירה שלא לצער בעלי חיים ובמיוחד להקטין את הסבל בהליך השחיטה כדין. לפיכך יש לתקן תיקונים אפילו במכשירים המשמשים כעזר לשחיטה. האוכל אוכל מן החי, שספג התעללות בדרכו אל שולחננו, אולי לא יפגע בבריאות גופינו, יפגע גם יפגע ברמת המידות המוסריות שבנפשותינו.
הרמב”ן במצוות שילוח הקן, כתב שהלכות השחיטה מדריכים אותנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. רבי אברהם בן יעקב סבא (1567) כתב וזה טעם השחיטה מה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא וזו ברכתנו שנברך עליה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה.
