באופן מדהים , דווקא ברגעים כאלה של " פאניקה", של בהלה ציבורית, של מצב חירום בריאותי סביב הקורונה העם שלנו מתאפיין בלהיות יחד, אחד למען השני/ה, צוותים שלמים של אנשים שתורמים ומתנדבים לסייע ולעזור בכל דרך, חברים שדואגים ועוזרים אחד לשני, ערך הרעות כישראלים מאוד בולט אצלנו, בעיקר בא לידי ביטוי במצבי קיצון, וברגעים מסויימים בתוך כל הכאוס שאנחנו נמצאים בו, השיסוע חברתי, והסתות הבלתי פוסקות, אין ספק שלרגעים זה מחמם את בלב.
אז בידוד זה טוב? או רע? האם יש דרך למנף אותו? האם ה"עצירה" הזאת בהכרח פוגעת בנו, בכולנו? אותי באופו אישי זה לוקח למחוזותיי המקצועיים, האישיים, ומאפשר לי לתהות במושג הזה של להיות מבודד, כשאתה חלק ממשהו, גדול ממך, כשאתה חלק מזוגיות. האם זה אפשרי? האם זה קורה?
שני אנשים הופכים לצוות, בוחרים לקשור את החיים שלהם זה בזו, לאורך שנים, ויוצרים לרוב תא משפחתי שלם שמדיר אותם בהרבה מאוד מובנים נשאלת השאלה, האם בתוך התא הזה שלי, בתוך הזוגיות שלי אני עשוי לפעמים להרגיש בדידות? התשובה, היא חד משמעית כן. ולעתים הבידוד בתוך הביחד, עוצמתי וקשוח הרבה יותר, מהבידוד שלי כשאני לבד.
אחד הסימפטומים לתחושת בדידות בתוך זוגיות היא איזשהו מרחק שהולך וגדל… מרחק בין בני זוג יכול להיווצר מעודף שיפוטיות של אחד הצדדים, שסוגר את הצד השני, ופחות ופחות מאפשר לו לספר, לשתף, להיפתח ולחלוק חוויות (מכירים את הרגע הזה שבו את תוהה עם עצמך: "למה שאספר לו??? הרי אני כבר יודעת לצפות בעל פה את התגובה שלו"), ואז לא מספרים, לא חולקים, ולאט לאט מתרחקים.
שיתפה אותי פעם לקוחה שלי בתהליך של ייעוץ זוגי: "ניסיתי לספר לו על מצבי הרגשי המסובך אחרי הלידה, ע"י זה שתיארתי לו שנפגשתי הבוקר עם חברה טובה בקניון, וספרתי לה כמה קשה לי, כמה אני מבולבלת, כמה אני מדוכדכת, כמה אני בהתלבטות לגבי החזרה לעבודה", ותגובתו הייתה: "מה עשית בבוקר בקניון? משעמם לך? חסר לך מה לעשות?" ובמקום להתייחס לגופו של עניין, שפט אולי על הפגישה בקניון, מבלי בכלל להקשיב לתחושותיי הכנות.
מרחק יכול להיווצר מעודף אגו: "מריבה שהביאה לשתיקה רועמת מצד שני בני הזוג, שאף אחד לא ידע לעשות לה סוף". מרחק יכול לשבת על פערים מנטאליים, ועליהם ( אגלה לכם סוד), מאוד קשה לגשר עליהם, כל אחד מאיתנו מביא איתו את "ההורים שלו, את הבית שלו", לתוך הביחד הזוגי, וההורים שלי, לא תמיד עומדים בהלימה אל מול "ההורים שלו".
מרחק יכול להיווצר מרעשי רקע: חברה שגרמה לי לחשוב, שההתנהגות של בעלי בלתי נסלחת, ידידה שלו מהעבודה, שמסיתה את תשומת ליבו מימני, ( כן.. כן.. בגידה היא סוג של רעש רקע). כאשר מרגישים ריחוק, לאורך זמן, הדלק הולך ואוזל, וישנה פחות אינטימיות. אינטימיות בין בני זוג היא הדלק להמשך הנסיעה, ולרכב עם מעט דלק, קשה מאוד להמשיך בנסיעה רציפה. בא לכם לנסות להתקרב??? גם אם החדר חשוך מאוד, מספיק מתג אחד לפעמים כדי להדליק שוב את האור, נדרשת עבודה, על מנת להשאיר את החדר מואר, לכן, נקודת הפתיחה היא להביא בפני בן הזוג שלכם את הידיעה שהריחוק הזה לא נעים לכם – דברו את זה. תוציאו את זה.
נסו להבין יחד על מה זה יושב? הסוד הוא להבין יחד, לא להוכיח אחד את השני/ה, לא לענות תשובות אחד בשם השני/ה אלא, לתת לצד שמולכם הזדמנות אמיתית להסביר את עמדותיו, לסביר את תחושותיו. לא לדבר מתוך התגוננות/ תוקפנות, לנהל שיח שמאפשר לכל אחד מכם לעשות צעד אחד למען צמצום המרחק. נהלו שיח שמתחיל בדברים שאתם מעריכים אחד אצל השני/ה, ורק אח"כ ציינו מהם הדברים שקשה לכם איתם, מהם הדברים שמרחיקים אתכם. משם תוכלו לסכם על דברים שמקרבים בינכם, ותנו להם חזרה מקום. גם אם לאט לאט , גם אם מדובר על פעולות / מילים קטנות ופשוטות, גם אם מדובר על "נזייף את זה, עד שנרגיש את זה".. זה לגיטימי.
להתרחק זה קל – להתרחק זה לברוח, לדבר, להתנצל, לחשוב, להגדיר מחדש – זאת עבודה לא פשוטה, אפילו קשה. השאלה הנשאלת היא:" מה קשה לי יותר"??? להיות לבד בתוך הביחד שלי, או להשקיע עבודה בלהתקרב, ולהרגיש שוב יחד. מניסיון, זאת עבודה משתלמת.
מאחלת מכאן בריאות, לכולם – ושלעולם לא תחוו בידוד זוגי.
