אני חייבת לכם את הפינאלה מהטור שנקטע בעריכה בשבוע שעבר. חייבת בעיקר שפנו אליי כל כך הרבה – בפייסבוק, בוואטסאפ וגם צלצלו כדי לדעת מה קרה לאותה תינוקת. הנה הסיפור מהתחלה, וגם מילה קטנה על מתנת יומולדת
הריח הזה של חודש חשון, שבא עלינו לטובה – עושה לי נעים בנשמה. הוא מסמן את הולדתי, את הרגע הזה שבו אני מסמנת וי על שנה נוספת, מודה לאל על עוד 365 ימים של עשייה, של שמחה, של חיים על פני האדמה. תכל'ס כל בוקר אני מודה לו, זועקת מעומק ליבי: מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃ במוצ"ש האחרון ציינתי ל"ז שנים, לא מעט, בכלל לא הרבה, יש לי משימות רבות להשלים, שכן חיים שלמים לפניי בעזרת ה'. התאריך הלועזי אגב, הוא ה-1 בנובמבר, היום בו הוצאתי לאור את הגיליון הראשון…
ביום ההולדת אני תמיד נזכרת במאורע אחד – שבלעדיו ספק אם הייתי יודעת להעריך באמת את היופי שברגע. השנה היא תשמ"ב, שלושים ושבע שנים עברו מאז. בזיכרון ההוא שני תינוקות בבית, בן שלוש ובן שנה וחצי – והיא, התינוקת שרק הגיחה לאוויר העולם בבית החולים קפלן חשה ברע ונאלצה לשוב לאחר כמה ימים שוב לטיפול, מידי יום היא רק ירדה במשקל ומצבה היה לא פשוט.
כולם אמרו לה, לאם הטרייה לעזוב, לשחרר, שהתינוקת הזו לא תשרוד, אבל האמא הזאת התעקשה, התפללה, חיכתה לה והאמינה שיבוא יום והיא תגדל, היא תחיה ותצליח לשרוד, למרות הכל, למרות כל הצקצקנים שאומרים לה לעזוב, ללכת, לשחרר ובוהים בה כאילו היא נפלה מכוכב אחר. נו, לב של אמא.
בני המשפחה ישבו במשך שעות ארוכות מחוץ לחדרה בבית החולים והתפללו לבורא עולם שיעשה נס. מאידך, כדי לאזן את התחושות, היו גם מי שאמרו להם להבין ולהפנים את המצב, שיש שני קטנטנים בבית ושיש להתייחס אליהם, כי עם כל הכבוד והתקווה – ייתכן ואין תקווה, מצבה של התינוקת לא משתפר וממילא היא הגיעה אחרי תשעה חודשי הריון לא פשוטים.
לאחר כמה ימים הנס המיוחל הגיע. החום והאהבה, החיבוק והתפילה נתנו אותותיהם והגיעו אל המשפחה הזאת אורות וישועות. הפצפונת השתחררה עם אמה היפה, טובת הלב, מבית החולים, לבנה וחייכנית. האירוע הזה מזכיר את המשפט הידוע של נפוליאון היל: "הסיבה מספר אחת שאנשים נכשלים בחיים היא בגלל שהם מקשיבים לחברים שלהם, למשפחה ולשכנים".
האמא הזו הקשיבה רק לעצמה, זעקה בלחש לבורא עולם, הרעידה את השמיים בתחינות וביקשה רק דבר אחד: לחזור בידיים מלאות. בזכות הלב שלה, הטוהר שבה ותעצומות הנפש שהתגלו בה היא זכתה לחבק את בתה בזרועות פתוחות – והיא עושה זאת עד היום. אל תאבדו תקווה – אף פעם, בשום נושא, בשום דבר. התינוקת הזו חגגה בסופ"ש האחרון 37. התינוקת הזאת – זו אני.
אשתקד פרגנתי לעצמי מתנת יום הולדת משוגעת ומאוד יקרה: העיתון הזה שאתם אוחזים בידכם. אמרו שאסגור אחרי חודש או חודשים, גג שלושה חודשים ובשבוע הבא, נחגוג את גיליון השנה. הפעם תהיתי, במה אוכל לפנק את עצמי – ושיהיה רק שלי… חיש מהר מצאתי את התשובה: לימודי תואר ראשון. עם כל הכבוד לניסיון בעולם התקשורת והמוניטין כמובן, ידעתי תמיד שעליי לסמן וי גם על תואר. בחרתי ללמוד, לכבוש עוד יעד. בינינו, להיות סטודנטית בגיל 37 זה אולי טיפה קצת מוזר, אבל גם די מגניב.
שבת שלום לכולם ומזל טוב לילדי חודש חשון!
כל הברכות והישועות, ליזה
