לתושבי הרצליה, הדרך מסוקולוב אל רמת ים היא נסיעה קצרה. אבל אם מסתכלים עליה דרך האוכל, עוברים כמעט מאה שנות היסטוריה.
הרצליה נוסדה ב־1924 בידי שבעה מתיישבים ראשונים. בשנים שלאחר מכן ניטעו סביבה אלפי דונמים של פרדסים ומטעים, וב־1960 היא כבר הוכרזה לעיר. כיום חיים בה כ־100 אלף תושבים, והזהות החקלאית ההיא כמעט נעלמה מן הרחובות, אבל היא עדיין נמצאת בארכיון העירוני, בבית ראשונים ובזיכרון המקומי.
ממערב התפתחה הרצליה אחרת לגמרי. אזור התעסוקה הפך לאחד ממוקדי ההייטק הגדולים בישראל, עם כ־1,500 חברות ובתי עסק וכ־80 אלף אנשים שמגיעים אליו מדי יום; המרינה, שהוכרזה כנמל בינלאומי ב־1995, יצרה מוקד עירוני חדש ממש על קו המים.
ובין שלושת העולמות האלה — המושבה הישנה, עיר העבודה והים — נמצא גם האוכל בהרצליה בסוכות 2026.
קשה להתחיל במקום אחר מאשר גלידות אריה בסוקולוב 32. עיריית הרצליה מתארת אותה כגלידה בעבודת יד עם 60 שנות ותק, אבל הסיפור שלה אינו רק “עסק ותיק”. הגלידריה המיתולוגית נסגרה, וב־2020 חזרה לחיים אחרי ארבע שנים, כשמאחוריה ניסיון להחזיר לא רק את השם אלא גם את המתכונים המקוריים, המכונות והטעמים שהתושבים זכרו. היום היא שוב פעילה, כולל הטעמים, המלבי, הסחלב והמתוקים שמחזירים את סוקולוב לתקופה שבה גלידריה שכונתית הייתה בילוי בפני עצמו.
וזה אולי אחד הדברים הכי מעניינים בהרצליה: העיר יכולה להשתנות כמעט לחלוטין, אבל טעם אחד מספיק כדי להחזיר דור שלם לרחוב שבו גדל. בסוכות, כשהמשפחות ממילא מסתובבות יותר יחד והערב מתחיל להתקרר, גביע גלידה בסוקולוב הוא לא אטרקציה לתיירים. הוא זיכרון עירוני שאפשר עדיין לקנות בכדור.
לא רחוק משם פועל מפגש השרון, ג'מיל, בסוקולוב 20. השווארמה, הפלאפל, השיפודים והאוכל המזרח־תיכוני שלו הם בדיוק מה שמצפים לפגוש ברחוב מסחרי ישראלי ותיק, אבל במקרה הזה יש גם שכבה מקומית אחרת. העסק מזוהה לאורך שנים עם אלי חיו חמו, “ג'מיל”, דמות שמחוברת עמוק להפועל הרצליה. כתבה מקומית על התחנות והאנשים שעיצבו את העיר חיברה כבר לפני שנים בין המסעדה לבין פעילותו במועדון, וגם בקיץ 2026 חיו חמו עדיין מופיע כבעלי הפועל הרצליה.
כך נראית לפעמים קולינריה מקומית באמת. לא שף שמגיע מבחוץ כדי לפתוח “קונספט”, אלא בעל מסעדה שהשם שלו עובר גם דרך מגרש הכדורגל, מחלקת הנוער והשיחות של העיר. נכון לספטמבר 2026 מפגש השרון ממשיך לפעול בסוקולוב 20.
ואז חוצים מערבה, והנוף משתנה. ברחוב המנופים, בתוך אזור שבו ארוחת צהריים מתנהלת בין פגישה לזום ולמשרד הבא, יושבת קובה גוטה. בתפריט הקבוע יש קובה סלק, דלעת, חמוסטה, במיה וקובה מטוגנת, לצד תבשילים ומאכלי עדות שמתחלפים מדי יום; בימי שישי המקום הופך גם לשוק של אוכל מוכן לסוף השבוע. העסק מופיע כיום גם במאגר העירוני של הרצליה ופועל במנופים 9.
דווקא המיקום שלו הוא הסיפור. בעיר שבה אזור התעסוקה מושך מדי יום אוכלוסייה בהיקף כמעט דומה למספר תושבי העיר עצמה, קערת קובה היא מעין אנטיתזה למגדלי הזכוכית שמסביבה. אוכל של סבתות, מרקים חמוצים ותבשילים של בית, באמצע אחד מריכוזי הטכנולוגיה הגדולים בארץ. הרצליה של 2026 היא בדיוק החיבור הזה: אפשר לעבוד בחברת תוכנה בינלאומית ובצהריים לחפש את הקובה סלק.
משם כבר כמעט מתבקש להמשיך לכיוון הים. על המים יושבת ממש על קו החוף ברמת ים. השם “על המים” מזוהה עם הנקודה הזאת מאז שנות ה־80: מסעדה בשם זה נפתחה כאן כבר ב־1987 והפכה במשך השנים לאחד השמות הוותיקים בקו החוף של הרצליה. כיום המקום פעיל במתכונת של מסעדה איטלקית חלבית כשרה למהדרין, עם פסטות, פיצות ומטבח שמסתכל לים כמעט מאותה נקודה שבה אכלו כאן לפני עשרות שנים.
זה שינוי שמספר משהו גם על החוף עצמו. בהרצליה, מסעדות החוף אינן רק “נוף יפה”. עבור מי שגדל בעיר, הן חלק מרצועה שהשתנתה שוב ושוב יחד איתה. מלונות נפתחו, המרינה נבנתה, הרצליה פיתוח הפכה למרכז עסקי בינלאומי — והים נשאר באותו מקום.
כמה דקות דרומה משם נמצאת בני הדייג במרינה, מקום שמספק לסיפור הזה גם פרק חדש ממש מהשנה האחרונה. הסניף פועל בהרצליה כבר יותר משני עשורים, ובמרץ 2026 עבר שינוי משמעותי: אחרי שנים כמסעדת דגים ופירות ים לא כשרה, הוא הפך לכשר למהדרין, הסיר את פירות הים מהתפריט ושינה את ימי הפעילות. המסעדה ממשיכה לפעול על קו המרינה עם דגים וסלטים מול היאכטות.
ודווקא השינוי הזה מתאים להרצליה יותר מכפי שנדמה. העיר אינה קפואה בתוך הנוסטלגיה שלה. העסקים הוותיקים משתנים יחד עם הקהל, המרכז הישן מחפש חיים חדשים, אזור ההייטק מנסה להפוך גם לרובע של בילוי וקולינריה, והחוף ממשיך להמציא את עצמו.
אם צריך לחבר את כל זה למנה אחת של סוכות, אין להרצליה מתכון עירוני היסטורי מוכר שאפשר לטעון שהוא “המתכון של העיר”. לכן המתכון הבא הוא במפורש מתכון בהשראת הרצליה: דג ים שלם עם תפוזים, לימון ועשבי תיבול. הים מגיע מהמערב, ההדרים חוזרים לפרדסים שניטעו כאן בראשית ימי המושבה, והכול נכנס לתבנית אחת שמתאימה למרכז שולחן החג.
מצרכים
דג ים שלם במשקל 1.2–1.5 ק"ג, למשל דניס או לברק, נקי ומוכן לאפייה
2 תפוזים
2 לימונים
1 בצל סגול גדול
1 שומר
4 שיני שום
חופן פטרוזיליה
חופן כוסברה או שמיר
4–5 ענפי טימין
⅓ כוס שמן זית
2 כפות דבש
½ כוס יין לבן יבש או מים
½ כוס זיתים ירוקים מגולענים
מלח גס
פלפל שחור
מעט פפריקה מתוקה
אופציונלי: פלפל ירוק חריף פרוס
אופן ההכנה
מחממים תנור ל־200 מעלות.
פורסים תפוז אחד, לימון אחד, את הבצל והשומר לפרוסות דקות ומפזרים בתחתית תבנית גדולה. מוסיפים את השום, הזיתים וחצי מכמות עשבי התיבול.
מייבשים את הדג היטב, חורצים בו שלושה חתכים אלכסוניים מכל צד ומתבלים מבחוץ ומבפנים במלח, פלפל ומעט פפריקה.
ממלאים את חלל הדג בפרוסות תפוז ולימון וביתרת עשבי התיבול ומניחים אותו מעל הירקות.
סוחטים מעל את התפוז והלימון שנותרו. מערבבים שמן זית, דבש ויין לבן ויוצקים על הדג והירקות.
מכסים ברפיון בנייר אפייה ומעליו רדיד אלומיניום ואופים כ־20 דקות. מסירים את הכיסוי וממשיכים לצלות עוד 15–20 דקות, בהתאם לגודל הדג, עד שהבשר נפרד בקלות מהאדרה והחלק העליון מקבל צריבה יפה.
מגישים את הדג בשלמותו למרכז השולחן, עם כל התפוזים, השומר והזיתים שספגו את המיצים בתחתית התבנית.
יש משהו כמעט מדויק מדי בתמונה הזאת לסוכות בהרצליה: פרי שמזכיר את הפרדסים שעליהם נבנתה המושבה, דג מהים שהפך לחלק בלתי נפרד מהעיר, ושולחן חג שמונח איפשהו באמצע. בין סוקולוב למרינה עברו מאה שנה, אבל לפעמים צריך רק צלחת כדי לחבר ביניהן.
בחג ובחול המועד שעות הפעילות עשויות להשתנות, ולכן בפרסום עצמו כדאי להשאיר את ההמלצה לבדוק מול העסק לפני הגעה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
