בשני בבוקר התעוררתי מאוחר יחסית. קצת אחרי שמונה וחצי התחלתי לענות למסרונים, אחד מהנמענים היה אושרי חכמון מקבוצת “גבר מי שנותן”, מהבחורים הטובים שיצא לי להכיר בחיי – והוא, הוא גרם לי לבכות…
אנשים עם נשמה גבוהה מרגשים אותי. אני מסוגלת להתלהב מהם, לבכות מהעשייה שלהם, להתרגש איתם ולהצטמרר ממסרונים שהם שולחים לי. תחשבו על זה, אנשים עובדים מהבוקר ועד הערב כדי שלמישהו אחר יהיה טוב. זה מטריף אותי, מדליק אותי ועושה טוב על הנשמה בו זמנית.
‘גבר מי שנותן’, זוהי קבוצת גברים ללא כוונות רווח שכל מטרתה עזרה לזולת ואהבת חינם. לכו תבינו את האנשים האלה, רבים מהם נשואים, הורים לילדים, חלקם מצפים לישועות – לכולם מכנה משותף אחד: לב ענק. הם מפיקים אירועים מיוחדים ללא תמורה, מגייסים תרומות מאנשים טובים, משנעים מוצרים ממקום למקום ומסתפקים בחיוך של ילד, או במבט שכל כולו הודיה.
הפעילות שלהם החלה עם הפקת אירוע לגיבורים ששרדו את הזוועות מסג’עיה. אותם חיילים שראו את התופת וניצלו, זכו לחום ואהבה מהגברים האלה. שם, מהמקום הטהור והנקי החליטה הקבוצה הזו להמשיך.
במהלך השנה הם הספיקו לשמח בבת מצווה, לקיים את אירוע התרומה ‘מצילים את אלינה’, להרים ערב שכולו כיף לרבש”צים של עוטף עזה, שעבדו ימים כלילות בטירוף העפיפונים, הפיקו אירוע לילדי פנימיית ‘בית הילד’ בירושלים, עשו טוב על הלב לילדים מהמוסד השיקומי ‘בני ארזים’ וידם נטויה.
ביום שני בצהריים החלו להגיע הסרטונים מאירוע בר מצווה שהופק לאחד מילדי האזור. לא מכבר חתן השמחה איבד את אימו ממחלה קשה, שברון לב של ממש. במקרה הזה, מי שהרימו את הכפפה היו חברותיה של האם, שהחליטו להגשים את משאלתה האחרונה. “היא כל כך רצתה להיות שם, כל כך רצתה להספיק”, הן סיפרו לאושרי חכמון מ’גבר מי שנותן’ ולי כאשר נפגשנו לאחרונה. והן עשו זאת – כנגד כל הסיכויים.
באחד הסרטונים עומד הילד מחויך, מאושר, לבוש בטוב טעם, משני צדדיו תוקעים בשופרות וכל קירות הכותל רועדים. ריבונו של עולם, איזה רגע, בכיתי כמו ילדה קטנה אך אני נשבעת, שהיו אלו דמעות של שמחה. הילד הזה זכה להניח תפילין במקום הכי קדוש ומלמעלה, אני מניחה, שאימו לקחה חלק, צפתה, בוודאי עטופה בלבן וחייכה, בירכה. אני מאמינה שהיא זו שרקמה את הרגע הזה, היא זו שגרמה ליצירתו. היא ובורא עולם.
והאנשים מסביב? אנשים כה טובים… כמה אושר, כמה אור, כמה טוב העם הזה, איזו זכות לצפות ברגע הזה והדבר היחיד שעובר בראש הוא שהלוואי, הלוואי וכולנו היינו מתמקדים רק בעשיית הטוב. בין כל צרות העין וחוסר הפרגון הקיים ממילא במדינתנו הקטנה, החיבור המבורך והמיוחד בין בני אדם שאינם מכירים כלל, עושה נעים לאגו, תורם לנשמה, לפחות לי.
תחשבו על זה, מצד אחד: חברות של האמא המנוחה, שעדיין מבכות את לכתה, את מותה הכבד, את העובדה שהותירה ארבעה ילדים, בהם שני קטינים, להתמודד עם החיים המורכבים האלה. אך מצד שני: גברים עם לב טוב מעמותה נפלאה, שסוחפים אחריהם עוד ועוד אנשים טובים (כמו אייל מגחלים רחובות, למשל, מהאנשים האהובים עליי, שנתן לי את הזכות להיות חלק).
החיבור של כל אלה, שכל כולו חינם אין כסף, עושה לי צמרמורות בכל הגוף, בדיוק כמו מה שהרגשתי כשצפיתי בסרטונים ההם מבר המצווה. ר’ חיים מולווז’ין אמר “אדם לא לעצמו נברא אלא רק להועיל לאחרים בכל אשר ימצא בכוחו לעשות”. וואלה, צדק.
שבת של כוחות ובריאות איתנה לכולנו
שלכם, ליזה
