בכל הזדמנות בעשור האחרון – איציק מואטי, מדבר על הערך החשוב שיש להנחיל לדור ההמשך בסימן ‘די לאלימות’.
מואטי – הוא אביו של אורגיל ז”ל – שב-6 במאי 2012 נרצח על ידי שלושה בני נוער בדקירות רבות, בסכין יפנית ובסכין מטבח. והוא רק בן 17.5.
גילוי נאות: אירית ואיציק מואטי הם חברים שלי, מזה חמש שנים. הכרתי אותם בעקבות סיפורם הטראגי. מדובר בזוג ששורד יום אחר יום את הרצח הזה, ולמרות זאת קם על הרגליים, יוצא לעבודה ונושא בשליחות – להעביר מסר – בזכות אורגיל – לספר את הסיפור – למען ישמעו, יזדעזעו – ויתרחקו. האב, איציק נשא השבוע הרצאה בבית הספר התיכון קציר, בנושא מניעת אלימות “דרך סיפורו הטראגי של בנינו אורגיל ז”ל שנרצח לפני 10 שנים בפארק ליד הבית”, כך כתב ברשומה שפרסם בפייסבוק.
למעלה מ-30 שנה הוא פיתח קריירה ענפה בצה”ל, מרצה בבקרים בין היתר במכללה למינהל בראשון לציון בפני סטודנטים למשפט על נפגעי עבירה ובלילה עבד כנהג מונית, בשביל הנפש. “פתאום בא החושך”, אמר בראיון שהעניק לי במלאת חמש שנים לרצח. “כל החיים שלי היו מאורגנים, לא תכננתי דבר כזה בחיים שלי. אני עם קריירה צבאית מפוארת ואישתי עם קריירה מפוארת בחברת הביטוח ולילדים שלנו תמיד היו חוגים במתנ”סים, לימודים, הכול טיפ-טופ מאורגן ומתוכנן ופתאום יורד מסך שחור כזה שלא אכפת לך מכלום ואתה רק נושם, לא חי. בלוויה, פתאום אנשים מגיעים ואתה מוצא את עצמך יושב שבעה על הבן שלך, אתה קובר את הבן שלך, לא רציתי לראות כלום אבל במהלך השבעה הסתכלתי על אישתי שהיא שבורה לגמרי ואני רוצה למות. מה יקרה איתה? הרי היא לא תקום על הרגליים והילדה הקטנה שלנו – מי יטפל בה? והילדה הגדולה מה יהיה איתה? הרי אם אני אפול כל המשפחה תיפול. בנקודה ההיא הבנתי שהחיים יותר חזקים, הבנתי את זה רק בשביל אישתי והילדים כי הכי קל זה לשים את השמיכה על הראש ולרדת למטה אבל איתך יורדים כולם והחלטתי שאני שם מסיכה, קם על הרגליים, חוזר לבסיס וממשיך עסקים כרגיל. לקח לי זמן להקים את אישתי על הרגלים ואז הבת הקטנה התחילה עם השאלות. אז היא הייתה בת חמש וחצי ושאלה ‘אבא, למה מענישים את אורגיל כל כך הרבה זמן? הגיע הזמן שיחזור, אין טלפון לאלוהים? מה, אין לו איפון?’ ושם אתה מבין שיש לך הרבה עבודה לעשות”.
בראיון ההוא סיפר על אחד הרגעים הקשים בחייו. “אני מגיע לבית החולים, כולי בלחץ. אישתי ואני מחפשים אותו, השוטרים אמרו שהוא פצוע קשה, נתנו תקווה והם אומרים לנו ‘חכו לרופא’, אז אני עובר במיון ומחפש אותו, חושב אולי הוא בחדר ניתוח… והזמן עובר, כבר חמש וחצי בבוקר, אני מסתובב שעה וחצי ואף אחד לא מדבר איתי. בשש בבוקר מגיעה אליי אחות. היא שואלת אותי: ‘אתה איציק מואטי?’ אני עונה לה ‘כן’ והיא מבקשת ‘בוא אחריי’ ומובילה אותי לחדר המתים. היא הוציאה את האלונקה מחדר הקירור, פתחה את השק ואמרה לי ‘תזהה, זה הבן שלך?’. רק בשש בבוקר הבנתי שהבן שלי מת, שראיתי אותו מת בחדר הקירור”.
