“אני מגיע לבית החולים, כולי בלחץ. אישתי ואני מחפשים אותו, השוטרים אמרו שהוא פצוע קשה, נתנו תקווה והם אומרים לנו ‘חכו לרופא’, אז אני עובר במיון ומחפש אותו, חושב אולי הוא בחדר ניתוח… והזמן עובר, כבר חמש וחצי בבוקר, אני מסתובב שעה וחצי ואף אחד לא מדבר איתי. בשש בבוקר מגיעה אליי אחות. היא שואלת אותי: ‘אתה איציק מואטי?’ אני עונה לה ‘כן’ והיא מבקשת ‘בוא אחריי’ ומובילה אותי לחדר המתים. היא הוציאה את האלונקה מחדר הקירור, פתחה את השק ואמרה לי ‘תזהה, זה הבן שלך?’. רק בשש בבוקר הבנתי שהבן שלי מת, שראיתי אותו מת בחדר הקירור”. את הרגעים ההם, לפני חמש שנים בדיוק, לא ישכח איציק מואטי לעולם. היום (רביעי) ימלאו חמש שנים לרצח האכזרי של אורגיל מואטי, שיישאר לנצח בן שבע עשרה וחצי. אורגיל נרצח על ידי שלושה נערים בגלל ויכוח מיותר על מילה, על כבוד.
בראיון מיוחד משתף מואטי, האב, על הרגעים האחרונים, החיים מאז שאורגיל נקטף, ההבנה שהחיים הם מעל הכל והיעדים שבדרך – כולם כמובן קשורים באורגיל.
“במוצאי שבת בערב אני אצל אמא שלי, צופה בחדשות על רצח ויכמן, שאירע בבאר שבע, גבר שירד למטה והעיר לנערים שיהיו קצת יותר בשקט כי התינוק שלו ישן וממש הזדעזעתי. צלצלתי לאורגיל ושאלתי אותו ‘אתה יודע מה קרה בב”ש?’ והוא ענה שהוא בדיוק אצל חבר גם רואה את זה. הוא אמר לי ‘אבא, אני מזועזע הוא רק ביקש שקט לילד שלו ורצחו אותו’. באותו ערב לא אני ולא הוא ידענו שבעוד כמה שעות, הוא יהיה הקורבן הבא. מאוחר יותר נפגשנו בבית. הוא יצא עוד הפעם לחברים, אני הלכתי לישון כבר ב-11 בלילה, הייתי צריך לקום מוקדם, בחמש בבוקר ולנסוע לתרגיל ברמת הגולן. ולפני שהוא יצא היה בינינו חיבוק לא שגרתי”, הוא נאנח, “וזהו, הלכתי לישון”.
“באחת וחצי בלילה אורגיל נכנס הבייתה והוא כמו רוח סערה הדליק את כל האורות אז ישר התעוררתי. אמרתי לו ‘מה קורה, למה אתה לא ישן, אתה צריך לשים את אחותך הקטנה בגן, שזו הייתה המשימה שלו מידי בוקר’ והוא ענה לי ‘אבא, אל תדאג, אני מבטיח לך שהיא תהיה בגן, אני רק יורד למטה, לוקח בקבוק קולה עם כמה כוסות לחברים ואבוא הבייתה’, שוב היה בינינו חיבוק לא שגרתי והלכתי לישון. ברבע לארבע אני שומע דפיקות בדלת, אני אומר ‘מה זה, מה קורה פה? לאורגיל יש מפתח, די עצמאי, רואה שהחדר של אורגיל ריק ואומר לעצמי בטח שכח את המפתח. אני מסתכל בעינית ורואה שוטרים. אני בשוק ואומר לעצמי ‘מה אורגיל עשה?’ בדיעבד הלוואי והיה עושה משהו. אני פותח, אומר להם ‘כן, מה קרה?’ והם מספרים שהילד פצוע קשה מאוד והוא ב’קפלן’. אחרי עשר דקות הייתי ב’קפלן’. רק אחר כך הסתבר לי שברבע ל2 הוא נדקר למוות, כל השכונה ידעה חוץ ממני, אני פשוט ישנתי”.
ש. ומאז חלפו כבר חמש שנים…
“חמש שנים… חמש שנים של געגוע עמוק, חמש שנים של תחושות פספוס, חמש שנים של תהום ללא תחתית, חמש שנים של חיים ששום דבר לא מושלם בהם גם אם זו שמחה ותמיד יהיה חסר בה מישהו, חלל ענק המישהו הזה… חמש שנים של עשייה, חמש שנים של הנצחה”.
מואטי מדבר על עשייה והנצחה – הוא מתכוון לאנדרטה שתיבנה בזירת הרצח ולבית הכנסת שיוקם ברחוב הצבעוני בשכונת שרונה, שניהם ייקראו על שם בנו, לאחר שיגויסו הסכומים הדרושים להקמתם. “העירייה הבטיחה שהסמטה תיקרא על שמו, הדבר אושר וכעת נותר לגייס כספים”, הוא מספר, “וההנצחה השנייה היא לעולמי עולמים, מפעל חיי והוא הקמת בית כנסת הקרוב לשכונה, העירייה הקצתה שטח וכבר גייסנו חלק מהכסף כאשר העלות נאמדת בכשני מיליון שקלים. כשהבן שלי נרצח הייתי חילוני גמור. אורגיל היה מחובר לדת, הוא היה אומר לי ‘אבא, בוא איתי לבית כנסת, תשים עליי את הטלית בברכת כוהנים’ ואני הייתי אומר לו ‘עזוב אותי’, איך הגלגל מסתובב… היום, הייתי מוכן לתרום את כל כולי בשביל הרגע הזה, להניח את ידי על ראשו בברכת הכוהנים. כיום, כל בוקר אני פותח בבית הכנסת עם קהילת היובל הספרדי שהסכימו לתת לי את שם בית הכנסת שייקרא ‘משכן אורגיל יעקב'”.
30 שנה הוא פיתח קריירה ענפה בצה”ל, כיום הוא מרצה בבקרים בין היתר במכללה למינהל בראשון לציון בפני סטודנטים למשפט על נפגעי עבירה ובלילה עובד כנהג מונית, בשביל הנפש. “פתאום בא החושך”, הוא אומר, “כל החיים שלי היו מאורגנים, לא תכננתי דבר כזה בחיים שלי. אני עם קריירה צבאית מפוארת ואישתי עם קריירה מפוארת בחברת הביטוח ולילדים שלנו תמיד היו חוגים במתנ”סים, לימודים, הכול טיפ-טופ מאורגן ומתוכנן ופתאום יורד מסך שחור כזה שלא אכפת לך מכלום ואתה רק נושם, לא חי. בלוויה, פתאום אנשים מגיעים ואתה מוצא את עצמך יושב שבעה על הבן שלך, אתה קובר את הבן שלך, לא רציתי לראות כלום אבל במהלך השבעה הסתכלתי על אישתי שהיא שבורה לגמרי ואני רוצה למות. מה יקרה איתה? הרי היא לא תקום על הרגליים והילדה הקטנה שלנו – מי יטפל בה? והילדה הגדולה מה יהיה איתה? הרי אם אני אפול כל המשפחה תיפול. בנקודה ההיא הבנתי שהחיים יותר חזקים, הבנתי את זה רק בשביל אישתי והילדים כי הכי קל זה לשים את השמיכה על הראש ולרדת למטה אבל איתך יורדים כולם והחלטתי שאני שם מסיכה, קם על הרגליים, חוזר לבסיס וממשיך עסקים כרגיל. לקח לי זמן להקים את אישתי על הרגלים ואז הבת הקטנה התחילה עם השאלות. אז היא הייתה בת חמש וחצי ושאלה ‘אבא, למה מענישים את אורגיל כל כך הרבה זמן? הגיע הזמן שיחזור, אין טלפון לאלוהים? מה, אין לו איפון?’ ושם אתה מבין שיש לך הרבה עבודה לעשות”.
ש. ומתי מגיעות נקודות השבירה?
“מאז המקרה זו נקודת שבירה מתמשכת, לכל החיים, כל הזמן. השכול שלנו הוא שקוף. במקרה שלנו החליטו שלושה ילדים בני 17 וחצי בגלל שנפגעו מאיזה מילה שאורגיל זרק להם, לקחת את החיים שלו באכזריות, בסכינים והציבור אומר שאם זה רצח, אז אולי מדובר במשפחות פשע? אולי הילד היה עבריין? ולא, הילד שלי לא היה עבריין, אלא מלח הארץ, אנחנו משפחה טובה שלא קשורים לדברים כאלה, משפחה נורמטיבית ועדיין הסתכלו עלינו אחרת ואני אומר קיבינמט לקחו לנו את הלב, את הדבר הכי יקר בעולם ובתוך כל זה אתה מתמודד עם תהליך משפטי ארוך שעד היום לא נגמר, עם עורכי דין פליליים שעושים הכול ולא מעניין אותם מהי האמת כדי להוציא את הלקוח שלהם בסדר”.
ש. מה זאת אומרת?
“אמרו על אורגיל שהוא היה חייב כסף על סמים שקנה מהם וזה היה שקר והוכחנו בבית המשפט. הם יעשו הכול להשחיר ואתה מרגיש שאתה קובר את הבן שלך בחזרה, שדקרו אותו בחזרה. ואז אמרו שהיה יום קודם לרצח ויכוח בפארק על זה שאורגיל הרביץ להם והם הודו שזה לא היה ואז היה סיפור שאורגיל פגע בכבודו ולזה אני מאמין, היה ויכוח בתוך הפארק, שניים נפגעו, הזמינו שחקן רכש, הצטיידו בסכינים, הכינו דירת מסתור מראש עם מונית מוכנה למילוט והוכחנו את הדרך לרצח, את הכוונה לרצח, את המרדף שלהם – הרי הם פצעו אותו והוא ברח להם. אחרי שחתכו אותו בכל הגוף, הוא התחנן לחייו ואחד מהם הכניס סכין קצבים לבטן שלו ורצח אותו”.
“את יודעת”, הוא מייחל, “הייתי מת שיבוא אליי בחלומות, יש לנו דברים פתוחים… הקול שלו עוד מהדהד באוזן שלי, היו לנו כל כך הרבה שיחות נפש על העתיד, על חוץ לארץ שנקרע ביחד, על קזינו אליו ניכנס שיהיה בגיל המתאים, היו לנו חלומות על זה שנלך יחד לפאב ונשתה איזה בירה. הוא עשה טבלת ייאוש מתי ייגמר לו המלווה, המון דברים… הלוואי והוא יבוא לי בלילות, לחיבוק אחד אחרון”.
