עירייה קטנה ומטריפה:
באחד מערבי שבת של שנת 1975 טיילתי ברחוב הרצל בעירנו. היה אז נעים לטייל ברחוב הזה שהיה מרכז העיר; על הקניון עוד לא חלמו; לא היו ערוצים רבים בטלוויזיה; יכולת לפגוש בו חברים, לנהל שיחות של חג.היית הכי רחוק אז מהעבודה של יום ששי (אז עוד עבדו בו) ושל יום ראשון שיגיע. אלא שאת השלווה שלי הפר איש אחד, מבוגר ממני, ששוטט אף הוא ברחוב באותה שעה. הוא היה אחד ממכובדי העיר, איש חביב לכל דבר ועניין, והיה וחביב גם אלי, איש צעיר, של אותם זמנים. אלא שבשיחה שהתפתחה בינינו הוא לחש לי בין משפט חביב אחד למשנהו: “יוסי, אתה מוכרח לעזור לי”.”במה?” הגבתי-שאלתי. “יש לי שלוש בנות, אני צריך לדאוג לכל אחת מהן לדירה. אתה הוא זה שיסייע בידי”. הכול נאמר בחיוך ידידותי. שכחתי לספר לכם שבאותה תקופה עבדתי ב עיריה, כסגן מהנדס העיר ולאחר מכן – כממלא מקום מהנדס העיר. “ואיך אסייע בידך?” שאלתי, כאילו שלא הבנתי. “אני מבקש שתזיז שם במשרדים את הבקשות לרישיון בנייה שהגשתי”. אולי אפילו ביקש ממני להוסיף לו כמה אחוזי בנייה, אבל אני לא בטוח בכך.
אמנם לא טיפלתי אז בהיתרי הבנייה (למזלי) והאיש החביב תינה בפני את בקשתו בנועם, לא איים עלי חלילה באקדח. אבל הסיטואציה הזאת של עירוב חול בקודש, קירבה אנושית של שישי בערב בממון לשמו של ראשון בבוקר, ניגוד עניין ציבורי של כו-לנו בעניין פרטי של מישהו אינטרסנטי – המחיש לי את הקורה בעבודתי ההיא. העיריה היא דמוקרטיה קטנה, דמוקרטיה מקומית. בדמוקרטיה שכזאת – הבוחרים קרובים לנבחרים, בעלי עניין סמוכים לפתחם של המחליטים. אלה חייבים לאלה ואלה מחויבים לאלה. זהו מצב מובנה כתוצאה מאותה דמוקרטיה קטנה; הוא מתקיים מעצם קיומו החוקי והציבורי של הגוף הנקרא מועצה מקומית (העירייה).
ואם נשוב להיסטוריה – אותם ימים של אמצע שנות השבעים היו ימים מלאי פעילות של בנייה ברחובות – כמו גם בראשון לציון, פתח תקווה, נתניה ודומיהן. שרידים לעידן בנייה זה תוכלו למצוא בכל מקום – אותם בנינים בני 4-6 קומות, חזיתותיהם מצופות בטיח שפריץ או באבני קרמיקה, מרפסותיהם הקדמיות סגורות בתריסי פלסטיק, העמודים שבקומת הקרקע המפולשת דקים כרגלי תרנגולת. כיום אמורים הם להשתדרג כנגד רעידות אדמה באמצעות תמ”א 38.
בנינים אלה נבנו באותה עת לעשרות ולמאות, והם החליפו את הבתים החד קומתיים ומשופעי הגג שנבנו במושבה בעבר הרחוק. היה מעבר אינטנסיבי מקומה אחת לארבע-שש קומות, מיחידה אחת או שתיים למגרש – ל-16 יחידות ויותר. הקרקעות שהיו בידיים פרטיות השתבחו רבות והוסיפו לבעליהן ממון רב; היה ביקוש רב לדירות (ילדי הבייבי בום התחתנו והפכו למשפחות צעירות), יזמים וקבלנים כבשו את השוק בהכירם את ההזדמנות. נבחרי הציבור יכלו לשחק לכאן או לכאן באותם תחומים אפורים שאפשרו להם התוכניות ועם המשאב היקר ביותר בעיר – הקרקע. ברקע הדהד סעיף 77 המפורסם של חוק התכנון הבנייה שמאפשר בנייה בהתאם לתכניות מתאר ובנין עיר (תב”ע) גם לפני אישורן הסופי. המושבה של פעם, שהייתה לעיר, הלכה והצטופפה מבלי שיהיו בה שטחי ציבור (גני ילדים, בתי ספר, קופות חולים ועוד) מספקים, וגם תשתיותיה לא סיפקו הצרכים. היו חילוקי דעות, ואפילו מתחים, עם הועדה המחוזית שתפקידה היה לבקר שלטונית את הנעשה. בשלב מסוים עשתה אצלנו גם המשטרה מספר ביקורי נימוסין וגרמה לאווירה כאוטית. קטנה..
בסיכומו של עניין – עיר היא מכלול ענק של אינטרסים וקבוצות של בעלי עניין, לגיטימיים לחלוטין, ותפקיד קברניטיה הוא לגרום לאיזון מתאים ביניהם. לשם כך הם נבחרים, בצורה דמוקרטית, ע”י הציבור בהתאם לחלוקתו לאותן קבוצות של בעלי עניין. (והדמוקרטיה היא המשטר הפחות גרוע מכולם כפי שהתבטא צ’רצ’יל) והם עושים את זה לטוב ולרע. נקווה לטוב.
מכלול האינטרסים הזה מתבטא ביחסים שבין חילוניים לבין דתיים, עולים חדשים מול אוכלוסיה ותיקה, אימהות שנהנות מגן ציבורי לעומת הקשישים הגרים בסמוך וסובלים מרעשיו. אם העיריה מאשרת לבעל מסעדה ברחוב לסגור בחורף מרחב שישרת את עסקו – הולכי רגל ייפגעו בעת הליכתם מהצמצום בשטח המדרכה הסמוכה. אם רשות התמרור המקומית (יש דבר כזה – ועדה שאחראית על סדרי התחבורה בעיר) קובעת שרחוב מסוים ייהפך לחד סטרי – היא תגדיל את בטיחותם של העוברים ושבים אך תגרום לנהגים להאריך מסלול נסיעתם. תקציב שמוענק לארגונים של אזרחים ותיקים עשוי להיות מוחלף בתקציב לפעילויות של מוסדות תרבות. וכן הלאה. הכול – עניין של איזונים. אם אותם מחליטים מתרועעים עם תומכיהם יום יום – הם שכנים להם לבית או משתתפים באותו ועד הורים או “מקורבים” לעובדי העירייה – האיזונים האלה עלולים להיות מורכבים, לעורר תהיות, קושיות ושאלות. זה המצב. לטוב ולרע. נקווה לטוב.
עיר היא מין יצור שהולך ומשתנה לאורך זמן – שכונות נבנות, מאכלסות זוגות צעירים, אלה מתבגרים והשכונות מזדקנות; ואחר כך נכנסים שוב צעירים.. בתכנון נכון של עיר – על שטחים ציבוריים צריך לשמור מכל משמר. הם ישמשו, לדוגמא, כעת כמעונות יום לתינוקות וייהפכו בעוד שלושים שנה למעונות לגיל השלישי. רחוב הרצל, הרחוב המרכזי בעיר, מכיל שימושים רבים – מסחר, משרדים הולכי רגל מכוניות פרטיות וציבוריות – כולם מתחרים זה בזה. הוא עשוי לשנות בעתיד את פניו אם תבוצע בו כמתוכן מערכת של הסעה המונית משוכללת. בעתיד הרחוק היותר אולי ייהפך הרחוב לשדה נחיתה לרחפנים שיאספו מצרכים מהחנויות ויובילם לדיירים בשכונות הרחוקות; העיקר, שוב – שהמרחב הציבורי שבו לא ייפגע, יהיה “מוכן” לכל אופציה.
באותן שנות השבעים הסוערות השתתפתי בישיבה אצל ראש העיר, שעסקה בפיתוח מרכז העיר; ישיבה רבת משתתפים. דובר אז על מתיחת המרכז מרחוב הרצל לעבר האזור של מגרש מכבי (היום – הגן הציבורי סמוך לרחוב בילו) ועד לרחוב טשרניחובסקי. אז עדיין לא חלמו על הקניון. כמקובל, הציג האדריכל מודל מקרטונים לבנים (אז עוד לא חלמו על מחשב ומצגות) ששיקף סדרה של מבני ציבור מרהיבים עם פיאצה מסוגננת. המשתתפים העירו הערות, שאלו שאלות על הבינוי מוצע, התנועה, החנייה, הגישה להולכי רגל, מספר קומות, צורת החזיתות ואיך כל אלה יתפקדו בעשר עשרים השנים הבאות. ראש העיר, שמואל רכטמן (מהפוליטיקאים החכמים והצבעוניים שפגשתי בחיי, היה מהלך ברחוב מאזין לבקשות “נתיניו”, רושם אותן על קופסת סיגריות אסקוט נצחית שהייתה בידו וממלא את רובן אם לא את כולן. מצער רק שסיים דרכו הציבורית כפי שסיים) סקר את התכנית ומתוך ענן האסקוט שלו שאל: איפה יהיה כאן, בכל המודל הגדול הזה, בית השימוש הציבורי? כולם הציצו זה בזה בתימהון – הזאת הסוגיה שמעניינת את ראש העיר?? אבל השאלה הייתה בעצם לגיטימית לגמרי: היא שיקפה את המשחק שבין הטווח הקצר לטווח הרחוק, בין המקרו לבין המיקרו שמתחייב לעשותו בעת התכנון של אותו יצור שנקרא עיר.
ולמה אני מספר לכם את כל זה?
אולי – כי הימים ימי בחירות וריחן הדחוס מורגש באוויר. הוא שעורר בי זיכרונות – כאיש מבוגר המתבונן על מהנדס צעיר, במקרה זה הוא עצמו, בתחילת דרכו המקצועית. היה זה בית ספר מצוין בשבילי, ל”מדעי החיים” ולא רק למדעי ההנדסה. המסקנה החשובה ביותר שהוצאתי משם היא שבסופו של דבר לא הכול הוא הנדסה או משפטים או כימיה או סייבר. הכול (בהנחה שהדברים האחרים נעשים בצורה מקצועית) זה – אנשים. כן א-נ-ש-י-ם. אנשים, על הכבוד והכסף והאגו והיצריות שלהם. ואם אתה מבין את זה – נפתרה לך אחת מהתעלומות הגדולות של החיים.
ואולי – בכדי להציג לכם שמץ ממה שמתחולל וקורה במסדרונות העירייה. לטוב ולרע. נקווה לטוב. המהות הזאת, עולם התוכן של העירייה כפי שהיו מגדירים זאת היום, התחדדה בעיני יותר לאחר שפרשתי ממנה, ועברתי לעבוד בממשלה – כמנהל מחוז במנהל לבנייה כפרית. עסקתי שם רבות בהקמת ההתנחלויות הגדולות של פעם. מבלי להיכנס להיבטים הפוליטיים – ההוויה שנתגלתה לעיני בעבודה במישור מחוזי (ולאחר מכן במישור ארצי) חידדה לי את בימת ההתרחשות המקומית, עירונית. אין ספק שבזאת האחרונה, בעיסה המבעבעת שלה – הלחצים והאינטרסים הרבה יותר אישיים-פרטיים, פחות אידיאולוגים-כללים. כי ההחלטות שמתקבלות בעירייה, כל עירייה, נוגעות לגננת של נכדיך, לחדר האשפה שבביתך, לפקקים ביציאתך לעבודה, ובעיקר – לכיס הפרטי ולערך הדירה והקרקע שברשותך. הרשות המקומית היא אחד מהגורמים המשפיעים עליך ביותר, אם לא החשוב מכולם. לטוב ולרע. נקווה לטוב. ולכן המלצתי הצנועה היא שכל אחד אכן יצביע בבחירות הקרובות, ואם יעשה זאת – יזכור משהו מהרשמים של עבדכם הנאמן. אולי התמונה העירונית תהיה לו בהירה יותר.
