סוף השבוע היה מורט עצבים עבור כל מי שעמד מאחורי ההצגה “סוליקא” של תיאטרון באר שבע לאחר שנודע שאביו של אורי זגורי, אחד מהשחקנים הראשיים, הלך לעולמו – ומחליף אין לו.
חיש מהר הוזעק השחקן יובל כרמי לקדמת הבמה ולמד את הטקסט בחמש עשרה שעות. רק לאחר המופע הבינו כולם, כי ההצגה חלפה ללא הפרעות ואף אחד מ-760 האנשים שהגיעו להתרגש מסיפור המחזמר המרגש, לא הרגיש בסערה שהתחוללה מאחורי הקלעים.
בתום הערב, עלה אל הבמה שוקי קרומר, מנכ”ל בית העם – היכל התרבות העירוני, ובירך בשם ראש העיר, רחמים מלול, את המשתתפים. לאחר שהתנצל כי מלול לא יכל להגיע, בעקבות אילוץ אישי, הוא חשף את הסיפור לעיל והודה: “הלב דפק שישי-שבת, אמרתי לעצמי: איך אודיע זאת ל-760 אנשים? טוב שהגעתם. אני מודה לתיאטרון באר שבע על המאמץ העילאי שעשיתם בכדי להגיע”.
השחקנים כולם זכו לפרחים ובהם גם הגאוות המקומיות – השחקן והזמר יגאל מזרחי – חניך בימת הנוער לשעבר, ומאור סבג – אחד מיוצרי ההצגה ומנהלה המוסיקלי, שזכה לתשואות רמות.
וכמה מילים על ההצגה. ראשית, ההצגה התחילה בזמן, דוז פואה למארגניה – בית העם, שעמדו בלוח הזמנים. עלילת המחזמר הישראלי ידועה לכל: סיפורה האמיתי של סוליקא, נערה יהודייה מטנג’יר, שנקרעה בין אהבתה לבין אמונתה ונאלצה להיאבק על עקרונותיה, כבודה ואמונתה דווקא בימיו המפוארים של הדו-קיום היהודי-ערבי במרוקו. שעה וארבעים אורכה של ההצגה, שהייתה סוחפת, מרגשת, נוגעת ומוצגת באופן נהדר. יכולתי להמשיך ולצפות בה בערגה עוד ועוד ועוד.
השחקנים כולם נפלאים, מרגשים, טובים – אך בעת שפתחה נסרין, הזמרת המופלאה, את קולה, היה ברור לכל שההצגה משודרגת בכמה רמות. כולן יפות, כולן טובות, אך על תנועותיה המדוייקות של נסרין בסלסולי הצלילים האותנטיים של מרוקו ועינטוזיה המושלמים בחגיגות המימונה – אין עוררין. היא לגמרי במקצוע הנכון. לכו לצפות.
