להיות אדם, לפני הכל
1987, שלושים ואחת שנים לאחור. כתה א' בבית הספר ממ"ד שח"ר באשדוד – עם המורה אשרה סול. לא אשקר ואגיד שאני זוכרת זאת כמו אתמול אך בהחלט היו אלה ימים של תום, ימים של כבוד למורים, להורים, נוסטלגיה מתוקה
באופן כללי אני בדעה שהפעם היחידה בה נגמרות לך ההזדמנויות היא כאשר אתה מפסיק לקחת אותן. האחד בספטמבר מבחינתי הוא סוג הזדמנות להצליח, סוג של התחלה, כל פעם מחדש. כילדה, כנערה וכמתבגרת חיכיתי תמיד לאחד בספטמבר: לריח של הספרים החדשים, שפעם היינו עוטפים לבד, כך גם את המחברות, הייתה לנו ילדות מרגשת וקסומה, ילדות של אהבה ורוך ותום בלתי נגמר. כשאהבנו – זה היה באמת. כשרצינו להשיג – זה היה עד הסוף. כשראינו הזדמנות – התנפלנו עליה בכל הכוח. היום? היום הכל חומרי, מי חשב על זה פעם?
אישית, לא באמת עניין אותי כל החופש והבולשיט, עם החברים מספסל הלימודים היה לי כייף יותר. אהבתי אותם, אהבתי את בית הספר, אהבתי לעזור, הייתי מתנדבת בכל דבר. במבט לאחור, אני מניחה שזה החינוך המעולה של הוריי, שהבהירו לאחיי ולי תמיד, להושיט יד, לסייע, בסוף זה חוזר אליך כמו בומרנג. מהחופשות שלי כנערה אני זוכרת שעשיתי כסף, פתחתי קייטנות לילדי השכונה וכל אחד מהילדים היה משלם שקל. זיכרון מתוק.
טוב, אני מודה: מה שעניין אותי באמת היה להעביר את הזמן עד שנחזור ללימודים. אהבתי ללמוד, היו לי את כל הצבעים והעפרונות ומיליון מחברות מכל הגדלים, מכל הסוגים, אהבתי לכתוב, לצייר, לקשקש, להתנדב. ימי בית הספר עשו לי נעים, פרחתי, נהניתי מכל רגע. בימים ההם לא היו לנו את כל הסמארטפונים והטכנולוגיה המתקדמת. היינו ילדים טובים של קלאס ומחניים, ילדים של חברות אמת, ילדים שמעריכים מילה טובה, שיחה או מתנה צנועה, ספר למשל. היו לנו את השגעונות שלנו: להאזין לשירים של מייקל ג'קסון ולשחק קווה קווה דלה אומה. נו, זיכרונות של שנות השמונים.
בכלל, התקופה הזו של סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר לוקחת אותי למחוזות מעולים, יש באוויר ריח של שמחה, של הצלחה, של דברים טובים שעומדים לקרות בעזרת ה'. אה, וכמובן… סוף סוף הילדים חוזרים אל ספסל הלימודים וההורים יכולים לחזור לשגרת עבודה, או אם תרצו – חוזרים לחיים. ראיתי המון זוגות שעושים את הבלתי ייאמן בעת הזו ומחזיקים חזק כדי לא ליפול, נושמים נשימה ארוכה לפני הכסאח של החופש הגדול ומבינים שצריך לדעת להתנהל ולהתחלק במטלות. ככה זה, כשיש חופש – הוא רק של הילדים, ההורים במתח והשאלה 'מתי תיגמר הסאגה הזאת?' מהדהדת באוויר. ומצד שני, היא כבר נגמרת ותכף מתחילה לה חופשה חדשה, ראש השנה הרי בפתח. כן, אני אוהבת את הריח הזה, מסניפה את ההתחלה החדשה בשקיקה. האחד בספטמבר (או במקרה השנה, השניים בספטמבר), הוא טיימינג מושלם לשנות, להזיז, להתחדש, לעשות, לקחת את ההזדמנות בכל הכוח, לסמן מטרות, להביא ציונים מעולים זה נחמד – אבל מומלץ להסביר לילדים שלפני הכל עליהם להיות בני אדם. עדיף להעביר קשיש בכביש מאשר לקבל 100 במתמטיקה, עדיף לתרום לנזקקים מאשר לקבל 100 באנגלית. החינוך בראש אומרים גם ברחובות וגם בגדרה והאמינו לי, יש משהו בסיסמא הזאת: צריך להיות אדם – לפני הכל.
בהצלחה לכל תלמידי ישראל. הלוואי שתדעו רק טוב!
ליזה
