מאז תחילת הלחימה, לצד ההצלחות המסחררות, אנו חווים גם קשיים רבים.
השבוע שעברנו, כך נדמה, היה מהשבועות הקשים ביותר: החל מהדיונים על הפסקת הלחימה והירידה המורלית העצומה, דרך מציאת גופתו של דולב יהוד הי"ד, החובש מניר עוז שיצא להציל חיים ונרצח מאש המחבלים, עבור בפרסום הכואב על מותם של ארבעה חטופים – חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול, ועד לצפון הבוער, לתמונות המזעזעות של השריפות באזור קרית שמונה והסביבה.
קשה, קשה להרים ראש. קשה להצית את התקווה. כבר שמונה חודשים, ויחד עם כל ההצלחות הגדולות והטוב שהביאה עימה תקופה זו – קשה מאוד לראות את האור בקצה המנהרה, את הניצחון הגדול.
והבעיה זה, שכאשר קשה לראות את האור – עלולים ליפול לייאוש ולתחושת חידלון, שאין מה לעשות, ולומר כל מיני ביטויים בסגנון של "רק ה' יכול לעזור", לא רק מתוך אמונה שכך יהיה (שזה וודאי הדבר החשוב ביותר) – אלא בעיקר מתוך הסרת אחריות על המתרחש.
הקצין המוערך תת אלוף עופר וינטר, שכידוע הרמטכ"ל החליט לא להאריך את שירותו בצה"ל – למרות היותו מפקד יוצא דופן, נאם באירוע לציון יום ירושלים באריאל. בתוך דבריו העוצמתיים, אמר כך: "אחד הדברים שאני זוכר שלימדתי את האנשים, ינצח מי שיעשה הכי טוב – עם מה שיש. לא מתבכיינים. "חסר לי", "אין לי", "אם היתה לי עוד פלוגת טנקים", "אם היה לי עוד קצת זמן". לא! מנצחים עם מה שיש! זאת השיטה".
וואו. זה כאילו המסר הכי "פשוט" שיש, מסר שכל הורה אומר לילד שלו אינספור פעמים, אבל כמה אנחנו צריכים אותו היום. כמה הוא נזקק ברמה הלאומית שלנו.
רק עכשיו ציינו את יום ירושלים ואת הניסים הגדולים של מלחמת ששת הימים, שם – והזכיר זאת תא"ל וינטר – היינו עם הרבה הרבה פחות ממה שיש לנו היום, ובכל זאת, בחסדי ה' עם הרבה אמונה ותחושת אחריות – ניצחנו ניצחון מוחץ.
כשאדם מבין שיש לו אחריות, והוא חייב לבצע משימה מסויימת – הוא עושה כל מה שהוא יכול. לא משנה מה קורה, לא משנה מה יש באמתחתו, גם אם צריך "לאלתר" – עושים את זה. כל שאר התירוצים – הם טובים כ"טיעונים לעונש" לכל היותר. ובמצבינו, אסור לחכות חלילה, לשום "עונש"… חייבים לפעול.
פרשת השבוע שקראנו, במדבר, פותחת את הספר המדבר על ארבעים שנות מסעות בני ישראל במדבר. איזה מסעות… מה הם לא עברו שם… דור יוצאי מצרים שמת, הנחשים השרפים, סיפור השליו…
בכל יום אתה לא יודע מה יהיה מחר. אם המסע ימשיך או לא, ומתי כבר נגיע לארץ המובטחת…
אבל בסוף זה קרה. וזה קרה בזכות האמונה, בזכות זה שלמרות הקשיים שהיו בדרך (גם אמוניים) – עם ישראל קם והתרומם מכל דבר – והמשיך קדימה, המשיך ללכת.
בפרשת השבוע מוזכר הפסוק: "איש ראש לבית אבותיו הוא". יש דבר נפלא שנוגע לענייננו, שאמר אותו הר"מ חפץ (מובא בספר "מעיינה של תורה"): "שני בני־אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח האחד ביריבו: ״אין לך כל ייחוס!״ — נענה הלה ואמר: ״אמנם מיוחס אתה, אולם בך הייחוס מסתיים, ואילו בי הייחוס מתחיל״…
זוהי הכוונה שבפסוק: ״ראש לבית אבותיו הוא״ — כל אחד מהם היה מיוחס מכוח עצמו, כך שהתחיל בו ייחוס חדש לבנייה משפחה הבאים אחריו".
כל השאלה היא, בסופו של דבר, היכן הראש שלנו מונח – האם בהסתכלות לעבר, על "מה היה פעם", "מה היינו יכולים לעשות" ומה שיש היום, ללא לקיחת אחריות על חיינו, אלא קשר תלותי עם העבר וייאוש כלפי העתיד – או לקיחת אחריות, שמביאה אותנו להסתכל קדימה, להתחזק באמונה שבעזרת ה' יהיה טוב יותר – ולפעול בשביל זה. עם מה שיש.
הכותב: הרב עותניאל מנצור, מנהל חטיבת-הביניים בישיבת "נווה הרצוג", אשדוד
◼️ לקבוצת חדשות אשדוד בווטסאפ לחצו כאן
◼️ הצטרפו לקבוצת הווטסאפ – דת ומסורת לחצו כאן
◼️ לקבוצת חדשות בווטסאפ – חדשות מהארץ/מהעולם/משפט/עורכי דין/פלילי לחצו כאן
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
