האם "יום הדין קרב ובא"? במבט על המציאות, מתגלה תמונה מדאיגה של כוחות אלימים המאיימים על קיומנו. העלייה באנטישמיות, הכותרות החוזרות על אירועים שהותרו לפרסום, הפיגועים, המחאות, העקירות, השכול והסבל האנושי – כל אלה מכבידים על נפש האדם ומאתגרים את יכולתנו להתמודד. במאמץ לשמור על שפיותנו ועל איזון נפשי, אנו נשענים על מנגנוני הגנה פסיכולוגיים. מנגנונים אלה מספקים תמיכה זמנית, אך לאורך זמן הם עלולים לאבד מיעילותם ולגרום לנזקים אישיים וחברתיים משמעותיים. עם זאת, חשוב לזכור כי דווקא בתוך הקשיים מתגלות נקודות אור. חוסן, עמידות ואחדות, שמאפיינים אותנו כיחידים וכחברה, מאפשרים לנו להאמין ביכולתנו להתגבר על האתגרים ולבנות כאן עתיד טוב ובטוח יותר.
מאז ה-7 באוקטובר, אנו חווים תקופה של חושך ואפלה, שלא נראתה כמותה מאז ימי השואה. רבים מאיתנו שרויים בבלבול רגשי, נעים בין קצוות של תקווה וייאוש, תחושת ניצחון והפסד. הטלטלות הרגשיות הללו מתבטאות לעיתים קרובות במעברים חדים בין רגשות חיוביים, כמו שמחה והנאה, לבין רגשות שליליים, כמו חרדה ועצב. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו בקהות רגשית – מצב של ניתוק וחוסר חוויה רגשית. במקביל, אנו חווים גם תנודות בעוררות הרגשית שלנו, הנעה בין התמקדות חיצונית, המשלבת התנהגות ומוטיבציה כמו תקווה או כעס, לבין התמקדות פנימית, כמו גאווה או דיכאון. לעיתים, במרכז כל זה, אנו חשים אדישות – תחושת ריחוק וחוסר מעורבות.
בתוך מציאות כזו, שמירה על שפיות ורווחה נפשית הופכת לאתגר יומיומי. מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו מופעלים באופן טבעי ומשמשים כעזרה ראשונה לנפש. מנגנונים אלה הם אסטרטגיות מנטליות, לעיתים קרובות לא מודעות, שנועדו להפחית את המצוקה הרגשית ולשמור על תחושת העצמי. אנו עושים שימוש בהתקה, שבה רגשות שליליים מועברים ממוקד מאיים למוקד בטוח יותר, או ברציונליזציה, שמספקת הסברים הגיוניים להתנהגות כואבת ומסייעת להימנע מהתמודדות עם אמת קשה. מנגנונים כמו השלכה, שבה אנו מייחסים רגשות שליליים לאחרים, ודיסוציאציה, שבה אנו מתנתקים מחוויות טראומטיות, פועלים כמעין מנגנוני הישרדות. עם זאת, שימוש ממושך במנגנונים אלה עלול לעוות את המציאות ולפגוע ביכולת להתמודד עם האתגרים שבפנינו.
גם החברה כולה מפעילה מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם המציאות הקשה. הרצון הטבעי להמשיך בשגרה גורם לנו לעיתים לשוב לברכות כמו "בוקר טוב" ו"חג שמח", לצאת לבילויים ולנסוע לחו"ל. לצד זאת, אנו עשויים לחוש אשמה על כך שאנו ממשיכים הלאה, בעוד אחרים סובלים – חטופים במנהרות, משפחות שכולות, אנשי מילואים הנושאים בעומסים כבדים, והמציאות הביטחונית בצפון שממשיכה לבעור. לעיתים נדמה שאנחנו מדחיקים את המחשבות הקשות וממשיכים בשגרה, גם אם אנו מרגישים חלולים, כאילו הפכנו ל"מתים מהלכים".
מנגנוני ההגנה אינם פוסחים גם על הממשל. חלקים נרחבים בציבור חווים את הממשלה כמנותקת ואדישה לסבלם של אזרחיה. תחושות אלה מתחדדות לנוכח קידום חוק הפטור מגיוס לצה"ל לציבור החרדי, בעוד המילואימניקים כורעים תחת נטל ימי המילואים והמלחמה. תחושת הבגידה בחטופים ובמשפחותיהם, מוסיפים לתחושת הניכור. בנוסף, רבים חשים בזלזול מתמשך במשפחות החטופים, המלווה במעצרים ובשימוש באמצעים קשים לפיזור הפגנות בהן לקחו חלק אותן משפחות. לכך מתווספת תחושת התסכול של המפונים מהצפון ומהדרום, אשר חווים את הממשלה כמנותקת וחסרת רגישות למצוקותיהם הכלכליות והאישיות. כל אלו יחד מעמיקים את הפער והניכור בין הציבור לבין הממשל.
עם זאת, לצד כל הקושי, מתרחשים גם אירועים חיוביים שמספקים קרן של תקווה. נפילתו של משטר אסד בסוריה וחיסול טבעת האש האיראנית סביבנו הם הישגים משמעותיים שמחלישים את כוחן של איראן ושלוחותיה. השמדת ציר ההתקפה הסורי, הפגיעה במערכי חמאס וחיזבאללה, והפעולות לחיזוק ביטחוננו מראות שצה"ל ממשיך להיות אחד הצבאות החזקים בעולם, פועל בנחישות ובתבונה למען הגנה על אזרחי ישראל. הישגים אלה אינם רק ביטחוניים, אלא גם מסמלים את היכולת שלנו להחזיר לעצמנו תחושת שליטה ויציבות.
כולנו – יחידים, חברה וממשל – מסתמכים על מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם המציאות המורכבת והכואבת שסביבנו. עם זאת, התלות במנגנונים אלה עלולה להוביל להימנעות מלקיחת אחריות, ניתוק רגשי ועיוות המציאות. אך לצד האתגרים, אי אפשר להתעלם מהחוזק, האומץ והנחישות שמגלים רבים מאיתנו. הרוח האנושית והלאומית מוכיחה שהיא חזקה מהרוע, והמאבק המשותף מסמל שאנו לא רק שורדים – אנו גם נבנים מחדש. הרוע לא ינצח אותנו, והתקווה לעתיד טוב יותר מתעוררת מתוך המשברים, מחזקת אותנו להמשיך קדימה וליצור שינוי.
הכותבת היא ד"ר גבי קאשי-רוזנבאום, מרצה בכירה בחוג ללימודים רב תחומיים במדעי החברה, במכללה האקדמית אשקלון
◼️ הצטרפו לחדשות אשקלון בווטסאפ לחצו כאן
