לא עולה תמונה גדולה מידי ……
ישנם מכרים שהולכים ומתבגרים איתך לאורך כל הדרך. מפעם לפעם אתה פוגש אותם ברחוב, שואל במספר מילים לשלומם והם שואלים אותך את אותה השאלה. אתם מסכמים את המצב הפרטני של כל אחד מכם, מסכמים את המצב המשותף, נפרדים לשלום, מכינים עצמכם למפגש המקרי הבא בעוד חודש או בעוד שנה
כזה הוא א’ (בעצם מטעמי סודיות הוא ב*). לפני שבוע פגשתי אותו ברחוב הרצל פינת אחד העם. הוא התקרב אלי מכיוון המרכז, מהלך בנמרצות, צעדיו קטנים ומהירים, גורר מאחוריו עגלת מצרכים, מלאה וגדושה. דיבורו נותר חותך וחד, אפילו יותר מבעבר. “מה העניינים אצלך א?” שאלתי אותו. הוא עצר לרגע את הליכתו, התייצב על רגלו האחת, השנייה שלוחה קדימה. “קונים קונים” הוא ירה את מילותיו. “מה קונים?” “קונים קונים” הוא חזר, “כל היום קונים”. “למה כל היום קונים?”. “אתה לא מבין יוסי, בבוקר צריך לקנות עגבניות ופלפלים, צריך לבדוק כל עגבנייה וכל פלפל שלא יהיו דפוקים, שהשקשוקה תצא מהם כמו שצריך. אחר כך צריך לעבור דרך האיטליז? צריך לפשפש שם בבשרים שלא יהיו עליהם שומנים. מהשען אני צריך להוציא את הקסיו שהתקלקל לי שלשום. ועכשיו נזכרתי שפלפלים לא קניתי. אתה מבין יוסי, צריך לקנות, כל היום צריך לקנות”. הוא רצה להיפרד וללכת ואז שאלתי אותו – יש לי נוהג משונה לחפור לו – מה עושה אשתו ד’. רגלו הזריזה יותר פנתה כבר לכיוון אייזנברג אבל על אשתו האהובה הוא מוכן להרחיב תמיד.
“היא – מנקה, מנקה”. “מה מנקה?”. “מנקה את הבית, אתה לא מבין יוסי, צריך לנקות את הבית. בבוקר עברה מכונית האשפה, העיפה לכל הכיוונים אבק של זבל. לאן מגיע הזבל, יוסי? נכון, נכנס לבית. ועל מה הוא מתיישב?. בחיי שאתה מבין. מתיישב על הספה ועל הכיסאות ועל..”. “השולחן”, מיהרתי להשלים. “נכון על השולחן” הוא אישר לי. “הוא מתיישב על הכול. אז מה צריך לעשות?, נו, נראה אותך. נכון, הבנת, צריך לנקות. למה השכנים לא מנקים את האבק מהאשפתון? שיעשו מה שהם רוצים, הם סתם בלגניסטים, עובדים כל חייהם ושוכחים שלחיות בדירה נקייה זה יותר חשוב. “סבבה, ניסיתי להתגונן, זה מה שקורה בבוקר. הבוקר נגמר, לא?”. “לא”, מפרט לי א’. כמו לילד קשה הבנה. “ככה זה ממשיך כל היום. בצהריים נכנס אלינו ההוא מהוועד לאסוף כספים והשאיר את כל הבוץ שלו מהנעליים על השטיח הפרסי. נו, לא צריך לנקות את זה יוסי?!”.
רציתי עוד לשאול אותו מה שלום הילדות, אבל הוא הסדיר הגלגלים בעגלה, טפח למלפפונים הבשריים שבעגלה על כרסם, ומיהר לטפס לעבר המשטרה, מטופף לי בתנועת שלום רחבה. “אמסור ממך ד”ש ל-ד”, הוא הבטיח.
פניתי לעבר פסז’ השקם – אני יורד להרצל פעם בשבוע לקנות פיצוחים ועיתון נוסף – ונזכרתי שבפעם האחרונה שנפגשנו, א’ ואני, לפני חצי שנה, הוא סחב עימו שתי שקיות ניילון עם פלפלים ועגבניות, עדיין לא השתכלל והשיג את העגלה, אולם הייתה לו אז תשובה שונה לשאלתי הסטנדרטית, והיא: קונים ומנקים ונוסעים לנכדים. משמע – בששת החודשים האחרונים א ו- ג’ הזוג החביב, הלכו והתרכזו בניקיון ובקניות. ולמענם הם הזניחו אפילו את הנכדים. ייתכן והגיל גורם לכולנו להיות לחד ממדיים יותר, לאובססיביים למשהו. אם לא למלפפונים אז לעגבניות או לניקיון אבסולוטי של פני השולחן.
מספר הבדיחות המקצועי, ה’, זה שהחבר’ה הכירו עוד מתקופת הנעורים כג’וקר מלכותי; טרח כל ימיו לחדש את מעיין אמרות השפר שלו. והנה בשנים האחרונות נראה שהמעיין יבש, הוא חוזר על עצמו, הצלילים שהוא שולח אינם מכוונים יותר. כאשר הוא פותח את פיו – זוגתו מוצאת לה את הזמן המתאים לצאת לחצר ולעשן סיגריה אסורה. אבל הוא בשלו. בנחישות של זקן. לאחרונה מצא פיתרון, חלקי, לבעיה: הוא עבר לבדח ברשת, בכל שעה שולח לכולם מסגרת מרובעת וצבעונית ובתוכה בדיחה או הלצה חדשה שקיבל מספק כלשהו. הצרה היא שרוב הבדיחות ממוחזרות או מופיעות באותה עת בכמה רשתות. אבל עדיף לכולנו ללחוץ ‘דליט’ אחד ברשת על השמעת צחוק מנומס, מלאכותי לכל בדיחה שמושמעת במפגש חברים.
וישנו החרד, ו’. זה שהיה בנעוריו חששן קטן, סגר את חלון חדרו מיד לאחר חג הסוכות, פחד מהקור שיגיח לתוכו ויביא עימו בקצילים והם יחדרו ישירות לאפו הרגיש והוא יצטנן מאד, המסכן, ואפילו יקבל נזלת. בגיל ששים החשש שלו התרחב לעברם של חולאים נוספים – פסוריאזיס, ברונכיטיס, סיפיליס(?..). ובגילנו הנוכחי – מצבו נעשה קשה יותר, החרדות פינו מקומן להיפוכונדריה של ממש. השנאי המקרין שנמצא שלושה בתים מביתו, הריצודים בעין שלבטח יעוורו אותו בעוד יומיים. לעיתים אנחנו מקניטים אותו בכיף של חברים, ואומרים לו ככה סתם: אתה לא מרגיש שירדת במשקל??. והוא כבר חש עצמו רזה יותר ולבטח יש לו מחלה נוראית והוא כבר מדמיין עצמו בבתי חולים בין מיני צינורות ומיכלים. אבל אנחנו באמת חברים טובים, כולם של כולם וכולם בשביל כולם, ועשר דקות לאחר מכן, אולי חמש – מישהו אחר פולט לעברו באותה מידה של רצינות: ו’, נורא השמנת בזמן האחרון, למה אינך לוקח עצמך בידיים??. והוא מצטנף למצב רוח חששי של כולסטרול והתקפי לב וסכרת. אבל באותו הרגע הוא קולט שבעצם מתחנו אותו – עשינו אותו רזה ושמן בעת ובעונה אחת. הממוצע – בסדר. הוא נרגע, החרדה הזמנית חולפת לה. למספר ימים. ואם מתמזל לו – היא תחזור רק בעוד שבועיים-שלושה.
וישנה מישהי מאיתנו, ז’, מדענית רצינית – שכותבת. בילדותה הכינה חיבורים יפים לבית הספר, זוכרים לה זאת לטובה. בעת עבודתה זנחה זאת מקוצר זמן. אמנם עבודות המחקר שלה נוסחו היטב, העידו הפרופסורים שלה. והנה עכשיו, לעת זקנתה, היא חזרה לעצמה, ובגדול – מעלה על הכתב את כל רשמיה, משתדלת לארגן אותם בסוג של שירים. וכך יוצא שכל עולמה המדעי השופע הופך כעת ליקום של חרוזים. פתקים פתקים עם שורות צפופות, מסודרות ומחורזות. היכן שניתן והיכן שלא ניתן, הכול – חרוזים “תצחקו, היא אומרת לנו – גם את הפסקול של חלומותיי אני משלימה עם חרוזים”. זאת האובססיה הכי בריאה שאני מכיר אומר לה החששן, וכולנו מצטרפים אליו. ח’, האובסס הנוסף שלנו, הוא זה האוסף. לאורך השנים הוא הפך לקולט ולאחרונה התכנס לאוגר. זוגתו מכנה אותו סופר-אוגר שלי.
כמה קשה לו להיפרד מעיתונים וספרים שרכש בעבר, מחוברות עם צילומים מדעיים מלפני שנים רבות. צילומים שאיבדו כל חשיבות, שהידע בהווה מחץ אותם. הוא זקוק לאנרגיות רבות לעבור מעת לעת ולמיין את כל הניירות המצהיבים. כאשר הקארמה הזאת משתלטת עליו סוף סוף – הוא ניגש לערימות המסמכים בארון, ובמדף, ומאחורי המחשב – מסיר את עיניו מעליהם שלא יפגשו הם בו חלילה ויעיפו בו מבטים זועמים על חוסר נאמנותו להם, ובכמה תנועות החלטיות, חותכות, כמו סומו יפני, נוטל אותן בידיו אל תוך שקיות הניילון שמציידת אותו זוגתו במסירות. והנה הכול מוטל בארגז גדול שהיא מכינה ליד הדלת והיא גוררת אותן מיד למיכל שלמטה שבולע אותן לקרבו מבלי שניתן – כמה טוב – לשלוף אותן בחזרה. הוא שואף אז אוויר מלוא ריאותיו כאילו סיים פעילות של עונג עילאי, ריצה ארוכה או שירה בציבור, נרגע, חוזר ממשיך לאגור בשקט ובבטחה עד – לפרויקט ההשלכה הבא.
ואחד נוסף מאיתנו, ט’, נחמד אף הוא, שנהג פעם במפגשים חברתיים לשוחח עם אחרים ולאחר שהוגשה התקרובת העיקרית – לעצום את עפעפיו לדקות מעט – הלך והתחזק עם האג’נדה שלו לאורך השנים. כעת מוכר לנו מנהגו לסגור את עיניו לחלוטין ולחטוף תנומה רצינית בין המנות שמוגשות. זוגתו אינה נבוכה כבר כלל – כולנו חברים ומכירים זה את זו מזה עשרות שנים – ההתפתחות האבולוציונית של כל אחד מאיתנו מוכרת ומובנת ע”י כולם. וזה הרי העיקר בקרב חברים ותיקים – לדעת להתפתח ביחד, לקבל בצוותא את גזירות הגורל ואת ה”שגעונות” המתעצמים של כל אחד מאיתנו. והעשירי שבחבורה, י’ – טס להודו עם צאתו לגמלאות, עשה שם מסע חופש בעקבות נכדו המשתחרר, התמקם שבועיים באשרם, התאהב באחת שקוראים לה מדיטציה.
בתחילה הייתה זאת אהבה מאוזנת, פעמיים ביום, עשרים דקות בכל פעם. בהדרגה זאת האחת השתלטה עליו. עשרים דקות, עשרים דקות. עשרים, שלושים. שלושים, שלושים. כל ההרכבים האפשריים. יתר ויותר התרכז בה. הוא הרגיש מואר וחש חובה להיות גם מאיר את כל סביבתו, כלומר אותנו. תחושה של שליחות אלוהית. כל בעיה בעולם תיפתר ע”י האחת והיחידה, המדיטציה. גם הפסוריאזיס, הברונכיטיס והסיפיליס (?) ייפתרו אם כל העולם ואשתו יתמכרו לה, כמותו. “גם אתם חייבים לעשות זאת” הוא פנה אלינו פעמים רבות, בעיניים יוקדות. עד כה נפנפנו אותו. למי יש זמן לשתוק עשרים דקות רצופות?! אבל עכשיו, היום, הרגע סיכמנו להיעתר לו. צריך לזרום עם חברים. ועכשיו ממש הוא מנחה אותנו: “תשאפו אוויר, תנשמו עמוק, תתעלמו מהבלי העולם, תשכחו מכל הקניות והניקיונות, תדמיינו עץ ולרגליו מעיין של מים זורמים… ששש..שש..ש”.
*למען הגילוי הנאות: ב. הוא ג..
