לפעמים זה קורה לנו. גם האנשים היעילים ביותר או כמו שנהוג לכנותם ה’תקתקנים’ ביותר זקוקים לאוויר. מגיעים למצב שבו הם מרגישים צורך ‘לחדול’ ולא מתוך מקום משברי, אלא צורך ממשי, יש שיאמרו צורך קיומי
אנחנו נמצאים בסוג של מרוץ, או כמו ששרית חדד שרה: “למה כולם עושים לי פה חם / גורמים לי לרוץ, מרגיש לי לחוץ, מרוץ החיים, שלושים, ארבעים / בגיל כזה צריך להיות מסודרים ” – והרעיון הוא שכשאין לה זמן היא חייבת לרוץ לים. זה מה שקורה לי לעיתים. בטוחה שגם אתם מכירים את זה. המהות שלי נמצאת ב-DOING וכשאני ממש נכנסת לתוך מימוש החזון, הרעיונות או החלומות שלי אני לא עוצרת בעצור, לא עוצרת באין כניסה ומתעלמת מהסימנים בדרך. לצערי החיים לימדו אותי בדרך הקשה שמומלץ לכל אחד מאיתנו לשהות לעיתים גם ב-BEING.
וזה לא קשור רק לעשייה, אלא גם לחשיבות שאנו נותנים לסובבים שלנו, יותר נכון למשקל שאנו נותנים למה שחושבים עלינו אם אנחנו בעשייה או בהתבוננות פנימית. אני נוהגת לכנת זאת חרדת שיפוטיות. מי גורם לי להיות לחוצה? למה אני נמצאת היכן שחם? ומה אכפת לי מה אומרים? כאשר מצליחים לעשות את המעבר הדיכוטומי הזה בין העשייה להוויה, בפועל מה שקורה זה שאנחנו משפרים את היכולות האישיות שלנו. סטיבן קובי ממליץ לנו לעשות תהליך של שימור עצמי. לטענתו עלינו להתמקד ולחדש את כל אחד מארבעת המימדים של הטבע שלנו:
במימד הפיזי – לנהל את הדחק, לעשות פעילות גופנית ולשמור על תזונה נכונה.
במימד המנטאלי – לקרוא, לבצע תכנון מיטבי ולכתוב.
במימד החברתי רגשי – לגלות אמפתיה, לפעול בסינרגיה ולבצע פעולות שתורמות לכלל.
במימד הרוחני – להבהיר את הערכים החשובים לנו באמת, לקבל על עצמנו מחויבות ואפילו לעשות מדיטציות. כלומר, לעבור תהליך אישי של התחדשות – תהליך שכולל את כלל ארבעת המימדים. התחדשות במימד אחד איננה יוצרת את השלם. המפתחות להצלחה הם: עקביות, איזון והקצאת זמן. אם אני מרגישה שאין לי אוויר ואין לי יכולת לתפקד, זה הרגע שבו עליי לעצור מלכת.
להילחם בעצמי, להילחם במחשבות שלי ובגוף שלי – זו לא הדרך, זה רק יכול לדרדר את המצב. השבוע לקחתי מנהיגות על החיים שלי ובדקתי על מה אני יכולה לוותר, מה משפיע לרעה על האיזון שלי ומה לא… מה משמח אותי, ממלא אותי ומעצים אותי. אז הסתכלתי על המימדים והחלטתי להתמקד בשיפור היכולת האישית שלי: במימד הפיזי לקחתי על עצמי לנהל את האכילה הרגשית שלי (נראה לי שרק על זה אפשר לכתוב שלושה טורים), במימד הרוחני לקחתי על עצמי לעשות מדיטציה קצרה של 10 דקות ביום ואם מישהו מכם לא מתחבר לרעיון, תחשבו על עשר דקות של שקט מהחיים באמצע היום – זה משנה חיים. במימד המנטאלי חזרתי קצת לעשייה והתחלתי לתכנן את השבועות הבאים שלי. דמיינתי ממש איך הם יראו ובעיקר העסיק אותי איך אני ארגיש בהם. ובמימד הרגשי…
על אף שסטיבן קובי מדבר על אמפתיה בחברה, לקחתי את הרעיון מכיוון קצת אחר. גיליתי אמפתיה כלפיי. גילתי חמלה והכלה לתהליכים שאני עוברת והרשיתי לעצמי להודות שקצת קשה שלי, או ליתר דיוק אמרתי לעצמי את האמת: מה לא נעים לי ומה לא נוח לי. אם אני יכולה לעזור לאנשים לשכתב את התסריט של החיים שלהם ולהציב אותם בדמות של הפרטים שמתמקדים בעקרונות, ככאלה שמתבססים על ערכים אז מדוע שלא אעשה זאת עבורי? אם אני יכולה להסביר לעולם שמרבית האנשים הם תוצר של המראה החברתית שלהם – ובתסריט חייהם חקוקים דעותיהם, תפיסותיהם והפרדיגמות של הסובבים אותם אז אני בהחלט יכולה לעשות זאת גם איתי.
מי שמעוניין להתחדש, להשתפר ולהיות ממוקד וויטאלי יותר בחייו, חייב להבין שהפעולה הנדרשת היא ספיראלית. על כל אחד מאיתנו לנהל דו שיח נוקב, כנה ואותנטי עם צו מצפונו. כשאדם חי ונושם ממקום של מודעות הוא בהחלט יכול לבחור את התכלית ואת העקרונות שיהיו עבורו אבוקה מאירה במסע חייו. כל מה שעלינו לעשות זה לעשות. מעט. טיפ טיפה. לדשן את האדמה, לבחור את השתילים, להשקות, ליהנות מהדרך, לשתול ולהמתין בסבלנות לפרי עמלו. אז בשביל הפסימיסטים אומר שאם לא יצא הפרי לו ייחלנו, נקבל אותו באהבה, נמצא את הטוב שבו נתחיל את התהליך מהתחלה לאחר שנבדוק את ארבעת המימדים של הטבע שלנו ומה אנחנו, אלה שלקחנו אחריות על חיינו, יכולים לעשות טוב יותר. תשקיעו במימדי הטבע שלכם, תהיו רגישים כלפי עצמכם, תנו לכם מקום במרוץ הזה. תלמדו ללכת, לשבת, לנוח, להסתכל על הנוף.
תהיו אנשים טובים, קוראים יקרים שלי.
