בראיון שהעניקה ל"לאשה" במרץ האחרון סיפרה: "חודש פברואר לפני שנה יצאתי מניתוח. כשפקחתי עיניים, אמרו לי שיש לי סרטן בלבלב. המצב, אני מאמינה, הוא זמני, אבל בינתיים זה משתק – גופנית, פיזית ונפשית. מאז ומתמיד הייתי אישה שעובדת על טורבו. גדלתי בנס־ציונה כבת בכורה לאמא שילדה אותי ביום הולדתה ה־17. הוריי התגרשו אחרי שבע שנות נישואים, ואחי ואני נשארנו עם אמא. כשהתגרשה היו לה 11 שנות לימוד והיא עבדה כקופאית ב'אגד'. עם השנים היא למדה והפכה להיות מנהלת חשבונות וחשבת שכר וקנתה בית בכוחות עצמה. בתקופת הקורונה היא עברה לבשל אוכל ביתי תחת השם 'סלטי בתיה'. בחודש האחרון היא עזבה את ביתה, חילקה את הריהוט והחפצים ובאה לגור איתנו, כדי לטפל בי. לפני שנתיים, כשעברנו מהבסיס שבו גרנו שלוש שנים לביתנו בגדרה, חליתי בצהבת עם חום וגרד בכל הגוף. האבחנה הייתה אבנים בכיס המרה. עברתי ניתוח, הוציאו לי את כיס המרה, שמו לי סטנט (תומכן), והייתי במעקב רצוף. בבדיקות הכל יצא תקין, אבל אז התחילו כאבי תופת בגב והקאות. בתקופה קצרה ירדתי עשרה קילו. הגעתי לבית החולים שיבא ונקבע לי ניתוח בשם וויפל (WHIPPLE), שבו מורידים את ראש הלבלב, התריסריון וחלק מהקיבה. הייתי בטוחה שאחרי הניתוח ייגמר הבלגן. שנייה לפני הניתוח עשיתי טיקטוק עם הזונדה ושרתי 'איך אני נראית? מיליון דולר!'. הניתוח היה ארוך, שמונה־תשע שעות. התברר, כאמור, שמדובר בסרטן הלבלב והחליטו שאעבור כימותרפיה ואז עוד ניתוח. בכל אשפוז הבאתי איתי מהבית מצעים, מגבות, מגבוני ניקוי ואקונומיקה. ניקיתי את השירותים, וביקשתי שיחליפו את הווילונות בחדר ששכבתי בו".
הלב מסרב להאמין. יהי זכרה ברוך
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
