בשבוע שעבר לא הספקתי לכתוב את דבר העורכת, המוזה לא באה, העיסוקים היו רבים מנשוא והחלטתי לעשות הפסקה. אממה? הוצפתי בעשרות פניות מקוראים ששאלו האם הכל בסדר ומדוע החסרתי מהם את דברי הפתיחה. מבין כולם הייתה אחת שריגשה אותי במיוחד. “העיתון מעניין, יפהפה, עם כתבות נהדרות, אבל הטור שלך ממש חסר”, היא אמרה לי במהלך השבת. הייתה זו אמא שלי – ולה (וגם לאבאל’ה) אקדיש את הטור הבא
בין שלישי לרביעי, השעה 1:20 בלילה. לפני דקות אחדות שבתי מערב משפחתי במסעדת ספייס שבמושב אמונים. למי שלא מכיר (אם עוד יש כאלה…) אציין כי מדובר במוסד קולינארי שכל כולו גן עדן – מהרגע הראשון שנכנסים אליו ועד הרגע האחרון ששוהים בו – ההרגשה עילאית, מחממת את הלב, מעוררת כבוד – הרבה בזכות האווירה הקסומה, הפסטורלית, הייחודית.
גילוי נאות: המסעדה הזו שייכת לחבר קרוב שלי, איש העסקים נדב בלילה, אדם צנוע וטוב לב, מסוג האנשים הבודדים שהכרתי בחלוף הזמן – והאמינו לי שהכרתי – שהם עבורי אנשי סוד כבר שמונה שנים, למעשה מהרגע בו הייתי שותפה להקמה של המקום המופלא הזה בהיבט השיווקי. “אז מה אתם חוגגים הערב?” הוא שאל כשנפגשנו. “ההורים שלי מארחים זוג שנישא לאחרונה, הבן של בן הדוד של אבי”, השבתי – והוא חייך. “הבן של בן הדוד של אבא שלך?!?” הוא שאל בתמיהה. חייכתי. מבחינתי האורחים הם דודים שלי, כמו אחיהם של ההורים. בשבילי המשפחה הרחוקה הזו ‘על הנייר’ – היא בפועל קרובה ביותר עבור אבא שלי – ומה שעושה לו טוב, משמח אותי.
בעדה הגיאורגית נהוג לפתוח שולחן ולחגוג – כל דבר, כל הזמן. יש משהו במונח הזה ‘כבוד’ שטבוע בגיאורגים, שזר כנראה, לא יבין זאת – פעם הכבוד משחק לטובתנו, פעם האגו תופס את מקומו אבל כאלה אנחנו – עם כבוד נולדנו – ונראה לי שמתישהו כשנלך, ניקח את הכבוד איתנו. בשורה התחתונה אף אחד לא הלך מהעולם הזה עם כסף, יהלומים או נכסים – רק עם המעשים הטובים, הערכים, הכבוד – ואת אלה אי אפשר לקנות בדולרים. בינינו, כמה אנשים כבר הכרתם שפתחו שולחן עבור הבן של הבן דוד? עבורי זה היה דבר שבשגרה, כך חונכתי, כך גדלתי – ואני מעריכה שבדרך הזו אצעד לאורך חיי, כשהמושג הזה ‘כבוד’ מהדהד בראשי.
אז אכלנו ודיברנו וחגגנו את המהות של המשפחתיות – ולאורך כל הערב היה חשוב לי רק לדעת שההורים שלי מאושרים. משום מה במהלך הערב הזה הרבה אירועים חלפו לי בראש: דברים יותר טובים – מחד ואירועים חריגים, הרבה פחות טובים – מאידך. כולם עוברים ימים נפלאים וימים עצובים, לכולם יש רגעי משבר, כמעט בכל משפחה יש את מי שלא הרגיש טוב, את מי שעזב בטרם עת, את מי שהגעגוע אליו צובט בלב. אלה הם החיים: לא כל הנוצץ זהב – כבר אמרו זאת לפניי ועם השנים אף אימצתי לזיכרוני את המשפט הזה עם סוויץ’ קטן: הבטחתי לעצמי שכל עוד כוחי איתן – ובעזרת ה’ – בו אני מאוהבת יותר מכל, אעשה שבכל מה שקשור לבני ביתי – משפחתי וחבריי הקרובים ביותר, כל הנוצץ יהיה זהב, גם אם קצת קשה בדרך וגם אם לא תמיד האנשים מסביב רוצים שיקרה הטוב.
הבטחתי לעצמי שכל עוד הוריי ואחיי יחייכו – אני אוכל לחייך, כי רק אז באמת תגור שמחה בליבי.
אז הבטתי בהם מהצד והם היו מאושרים, המנות זרמו אל השולחן, כוסות היין התמלאו בזו אחר זו, הברכות – המנהג הידוע של הגיאורגים – לא נפסקו אף לא לשנייה. האושר שלהם – זו ההצלחה. בעיניי הסוד להצלחה טמון ברגליים על הקרקע, במשפחתיות, באחדות, באהבת אמת, בפרגון, בהערכה למי שנתן לך חיים, למי שבנה אותך, למי שהאכיל אותך, למי שנתן לך, למי שהושיט לך יד, למי שהסתכל עליך, למי שקידם אותך, למי שהגיש לך – גם אם לא היית רעב, למי שנתן לך מילה טובה, למי שהעצים אותך – ובמקרה שלי, יותר מכולם, אלו הם הוריי – לכן כשהם שמחים, אני על ענן, עפה ברוח, מפליגה למחוזות שאין כמותם. כשכואב להם – כואב לי, כשעצוב להם – הלב שלי מתרסק, נגמר, מתרוקן. בכל פעם שהם לצידי, אני יודעת שבלעדיהם (ובלי שני אחיי כמובן), לא הייתי עושה צעדים כה גדולים, הן בחיי האישיים והן בחיי העסקיים. בלעדיהם לא הייתי נושמת דקה אחת, בלי הדחיפה והתמיכה והאמונה שלהם ספק אם הייתי מי שאני היום.
אז הבטתי בהם מהצד, אולי בפעם המיליון – ושמחתי. הרגשתי כמה הם מאושרים בערב הזה, כמה הם נהנים לכבד את הבן של הבן דוד האהוב. הפשטות הזאת של הוריי בתוך גן העדן הקסום והיוקרתי על שפת הבריכה ועצי הדקל מסביב הייתה מיוחדת. לערך המשפחתיות אין מחיר – ולא יהיה! אין מחיר לחיוך של הורים, אין מחיר למשפחה! אהבה נגמרת, ילדים גדלים, חברים מתחלפים – אבל אמא ואבא נשארים לנצח.
אם זכיתם בהורים כמו שלי – תשמרו עליהם, תאהבו את ההורים שלכם, תכבדו את ההורים שלכם, תשמחו את ליבם. אל תעשו זאת מאינטרס למרות שבמאני טיים הם יהיו הראשונים שיעמדו על שתי רגליים כשמישהו ינסה לשים לכם רגל, הראשונים שישמחו כשתסמנו וי על מטרה וגם הראשונים שיבינו אתכם גם בלי שתוציאו מילה.
1:32, וואטסאפ מאמא: ליל מנוחה חיים שלנו, אוהבים אותך.
למי ששאל מהו אושר. הרגע הזה, עכשיו, זהו אושר.
שתהיו מאושרים תמיד! שבת שלום, ליזה
