אם רק היו מכשירי טלפון סלולריים ביום שנהרגת, הייתי מתקשרת אליך ואומרת לך, לא! מתחננת אליך, שאתה לא צריך להיות גיבור. שאתה הכי גיבור בעולם בעיני ושאתה לא צריך להוכיח כלום.
שהמדינה הזו לא יודעת להעריך את הקורבנות שלה. שלא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות, ולהשתחרר, ולצאת לטיול שתמיד חלמת לעשות, שטוב ללמוד, לפגוש את אהבת חייך, לעשות איתה ילדים קטנים ומדהימים כמוך. שבמדינה הזו שלא נותנת כלום בחזרה, חסרת האחריות הזו, שיכולה היתה למנוע את המוות שלך ושל עוד כל כך הרבה בחורים צעירים ולא לשבת במוצבים חודרים ולנהל מלחמה חסרת מטרה ומסוכנת עם ארגון גרילה. הייתי אומרת לך שכלום לא שווה. שביום כיפור גולדה ידעה שהולכת לפרוץ מלחמה אבל היא סיכמה עם קיסינג'ר לכאורה שאנחנו נופתע, מכרה את החיים של אלפי אנשים ומשפחות במדינה הזו. אז לא זוזו, לא טוב למות בעד ארצנו. ועכשיו, אני כל כך כועסת וכל כך מתגעגעת. לא רק ביום הזיכרון. בכל יום. על ההחמצה הזו. על עולם שהפסיד את אחד האנשים הראויים ביותר שלו. מדען מחונן, הייטקיסט פורץ דרך. היית מגיע רחוק. ובמקום זה, אני מגיעה אל הקבר שלך ונזכרת במי שהיית, עולם שלם. אוהבת אותך תמיד.
- לזיכרו של אהובי הנצחי, זוהר חלמיש, אשר ב-18 במאי 1993 הצטרף לכוח צנחנים שיצא לפעול נגד בסיס קדמי של החיזבאללה באזור אל-לואיזה שבדרום לבנון, נתקל במחבלים רבים, ובחילופי אש קשים נהרג. יהיה זיכרו ברוך.
