מה למדנו השבוע: כששני הצדדים צועקים, מי שומע את הילד שנפל?
זה היה השבוע שבו שוב התמלאו הרחובות. ים של אנשים בירושלים, תפילות, שלטים, דמעות, צעקות. “זעקת התורה”, קראו לזה. הפגנת המיליון. מאות אלפים שעמדו כתף אל כתף, גברים בשחור – לבן, עגלות ילדים, סידורים מורמים לשמיים. והכול בשם אמונה, בשם הזהות, בשם הצדק. אבל בתוך הרעש הזה, בתוך ההמונים, קרה משהו אחר. ילד בן 15 נפל למותו מאתר בנייה סמוך. ואז לרגע קצר, דווקא כשהכול רעד, נשתרר שקט.
לא שקט של פיוס. שקט של הלם.
השקט הזה היה כמו מראה, לא רק למפגינים החרדים, אלא לכולנו.
כי בשנים האחרונות אנחנו כל כך עסוקים בצדקת הדרך שלנו, עד ששכחנו שיש דרך בכלל.
הפגנת המיליון לא צמחה יש מאין. מאחורי המוני האנשים שירדו לירושלים עומדים חודשים של מתח, חוקים שנדחים, הצעות שמתחלפות, הבטחות שמתרסקות. אבל מאחורי כל זה עומדת אמת פשוטה יותר: ציבור שלם שמרגיש שמנסים לכפות עליו דרך חיים שהוא לא בחר בה, מול ציבור אחר שמרגיש שמישהו נושא בנטל במקומו.
שני צדדים, שניהם פגועים, שניהם צודקים, כל אחד בדרכו. וכל צד בטוח שהשני הוא הסכנה לקיום המדינה.
אבל אם נביט לרגע מהצד, נראה שבינתיים המדינה עצמה נפרמת, לא בגלל אידיאולוגיה, אלא בגלל חוסר הקשבה.
בכל אחת מהעצומות, ההפגנות, החסימות והמאבקים יש רגע אחד שמזכיר לכולנו על מה אנחנו מדברים באמת, על חיים.
הילד בן ה – 15 שנפל מגובה במהלך ההפגנה לא היה סמל, לא מיצג. הוא היה ילד. אבל הדרך שבה מותו כמעט נבלע בתוך הדיווחים, בין מספרי המשתתפים לבין עימותי המשטרה, היא אולי הסיפור האמיתי של השבוע הזה.
משהו נשבר ביכולת שלנו לעצור. להתאבל יחד. להגיד: זה לא משנה מאיזה צד של הרחוב אתה, ילד שמת זו טרגדיה של כולנו.
אנחנו כבר לא יודעים להגיב כך. כל צד מסתגר בתוך הכאב שלו, מגייס את התקשורת, את הפוסטים, את המילים הגדולות. ואיכשהו, בתוך כל זה, הילד שנפל נשאר לבד.
קל לחשוב שזה סיפור של חילונים מול חרדים, אבל האמת עמוקה יותר.
זו התנגשות בין שתי חרדות קיומיות: האחת – פחד מאיבוד הזהות; השנייה – פחד מאיבוד המדינה. החרדים חוששים מהתפוררות עולם התורה, מהתרחקות מאלוהים, מהפיכה תרבותית שתבלע את הייחוד שלהם. החילונים חוששים מקריסת החוזה האזרחי, מהיעדר שוויון, מהיעלמות המדינה שהם האמינו בה. שני פחדים אמיתיים, שנולדו מאותו מקום, אהבה עצומה למקום הזה. וזה אולי הדבר האירוני והיפה – כואב ביותר: כולנו צועקים כי אכפת לנו מאותה מדינה. רק שכחנו לדבר זה עם זה.
כשהשיח הציבורי הופך לזירת קרב, אין מקום לעדינות. מילים כמו “אחדות” ו“פיוס” נשמעות כמעט נאיביות. אבל האמת היא שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. לא אחדות במובן של הסכמה, אלא אחדות במובן של הקשבה. אנחנו לא צריכים שכולם יהיו דומים, רק שנזכור שאנחנו חלק מאותו סיפור. שאנחנו חיים על אותה אדמה, הולכים לאותם סופרמרקטים, נוסעים על אותם כבישים.
ושאם ילד אחד נופל, זה נופל על כולנו.
אולי הגיע הזמן להפסיק לבחור בין “שחור” ל“לבן”.
אולי יש פתרון שלישי, כזה שלא נשען על פחד, אלא על אחריות.
פתרון שבו מדינת ישראל יכולה להכיר גם בעולם התורה וגם בצורך של חברה מתפקדת.
פתרון שבו חרדים יכולים ללמוד תורה, אבל גם להיות שותפים במאמץ הלאומי, כל אחד לפי יכולתו.
פתרון שבו חילונים יכולים לדרוש שוויון, אבל גם להבין שהזהות היהודית של העם הזה היא לא אויב, אלא נכס.
זה לא יקרה בחקיקה, ולא בפוסט בפייסבוק.
זה יקרה כשנבין שהוויכוח שלנו הוא לא בין “דתיים” ל“חילונים”, אלא בין פחד לאמון.
וכשנבחר באמון, אולי נתחיל לדבר שוב.
השבוע הזה לימד אותנו שיעור אכזרי אך חשוב: שבין המאבקים הגדולים, תמיד יש מחיר אנושי קטן מדי. שכל ויכוח על ערכים מאבד את ערכו אם הוא לא מכבד חיים. ושגם אם נדמה שאין יותר מקום לתקווה, היא עדיין שם, מחכה שנפנה לה מקום. כי אולי זה כל מה שאנחנו צריכים עכשיו: לא הסכמה, אלא עצירה. להוריד את הידיים מהשלטים, להרים את הראש מהטלפון, ולשאול את עצמנו, מה באמת חשוב? לא כדי לוותר על הדרך שלנו, אלא כדי לוודא שאנחנו לא מאבדים אותה בדרך.
ומה למדנו השבוע?
שישראל של 2025 כבר לא יכולה להרשות לעצמה עוד מלחמת אחים שקטה.
שאין לנו את הפריבילגיה לשנוא, לא בשם אלוהים ולא בשם המדינה.
שכל צד מחזיק חלק מהאמת, ושהשלם שלנו לא ישרוד בלי שני החלקים האלה יחד.
ושכשאנחנו צועקים, הילדים שלנו הם אלה שנופלים.
אולי זה הזמן לשיעור חדש, כזה שאין בו מנצחים, אלא רק תלמידים שמוכנים ללמוד זה מזה.
כי בסוף, כל מה שנשאר באמת, זו הבחירה היומיומית להיות עם אחד, גם כשזה קשה.
לא כי אנחנו מסכימים על הכול, אלא כי אנחנו זוכרים שיש לנו לב אחד, ארץ אחת, ועתיד אחד שאף ילד לא צריך למות בשבילו.
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
