ראשון האחרון, נר ראשון של חנוכה – מצאתי את עצמי מאחרת (כהרגלי) לאירוע הרשמי לכינון המועצה ה-15 של רחובות. זרקתי על גופי שכמיה שחורה עם כפתורים זהובים, התאמתי נעלי עקב בגוון זהוב ותיק קלאץ זעיר ויצאתי לפזר אבק כוכבים עם מלא מלא פוזה. טוב, רציתי להתאים עצמי לאווירה
כפי שדמיינתי רבים הגיעו לפזר מניירות, להיראות, למחוא כפיים, לשרוק בוז או סתם לתפוס כותרת על הגב של מלול ושות’. וואלה, לא עבד להם כל כך (הסיקור המלא בעמודים הבאים). ולמרות הכל, נשבעת לכם, היה נחמד לאללה. צחקתי מלא, שמחתי עבור הנבחרים החדשים, שמחתי עבור היוצאים מן המועצה אך יותר מכל, שמחתי בערב הזה עבור יניב מרקוביץ’, סליחה, עו”ד יניב מרקוביץ’ – סגן ראש העיר בשבילכם.
כבר לפני שנתיים ראיתי את מה שמלול וקברניטי העיר פספסו – וצבט לי על הלב. בתקופה הזו, אמרתי את דעתי באופן נחרץ לכל מי שרק רצה לשמוע (בעצם, גם לכאלו שלא). הבחורצ’יק הזה נשאר במועצה הקודמת – למרות שהביא את מירב הקולות – בלי כלום, נאדה, גורנישט: לא כסף ולא מעמד (תסלחו לי, אבל הכאילו תואר הזה ‘המשנה לראש העיר’ הוא המצאה לא מוצלחת ל’אין לי כלום לתת לך, אבל קח כינוי, שיהיה’ של ראשי הערים בישראל).
פוליטיקה היא בעצם עסקים במסווה, לכן כבר לפני כמה חודשים, התמונה המלאה של הבחירות המוניציפליות ברחובות הייתה ברורה, לפחות לי, כשמש. לא חששתי להצהיר בעיתון שמרקוביץ’ ימונה לסגן בשכר – כי מגיע לו, כי בפעם הקודמת הוא נדפק וקופח, כי הוא התגלה כנאמן, כי הוא באמת ראוי להוכיח את עצמו. היה ברור לי שבנצי שרעבי וזהר בלום לא יזוזו ממקומם, ההפך – שמעמדם איתן מתמיד, עשיתי 1+1 והגעתי חיש מהר לתובנות.
אבל כולם – כו-לם צחקו עליי. לגלגו על האשדודית שהגיעה לרחובות, פתחה עיתון ועפה על כולם עם כותרות סרק. נשמתי נשימה ארוכה אחרי כל שיחת טלפון, או עקיצה בסוגיה. ידעתי שיבוא יום והם יקבלו את הפצצה שלהם לפנים. פתחתי פנקס רשימות במוחי, כמו יהודהל’ה ב’אסקימו לימון’ ורשמתי הכל. הכותרת הייתה: אני – את שלי אמרתי.
אפילו מתן דיל, אקס סגן ראש העיר, טען בפניי שעשיתי לו נזק, שאני משקרת לציבור, שפנו אליו אלפי קוראים שתהו בסוגיה והוא נאלץ לומר להם שהדברים לא נכונים. אמרתי לו כבר אז ‘אתה תראה שאני צודקת, ימיך בקואליציה ספורים, אתה לא תהיה סגן ראש העיר’. ככה אני: חדה, נוקבת, קשה (לפעמים) אבל תמיד, תמיד, תמיד אומרת את האמת שלי, לא מאחורי הגב – בפנים.
אגב, אם יש עניין שאני מאושרת במיוחד עליו הוא ישיבות המועצה בקדנציה הנוכחית. המון נחשים (זוחלים, חלקם עקצניים – לדורשי הפרשנות) – יש בשק הזה של מועצת מלול. אני נשבעת לכם שמשעמם לא יהיה כאן, רק חבל שאת הישיבות יקיימו הפוליטיקאים המקומיים בערב סגירת העיתון. רבי מלול, אולי בכל זאת תשקול להקדים את הישיבות ביממה?
קו אדום
רבותיי, שיישרף כל הכסף בעולם – אם הוא משפיע על מצבו הנפשי, אפילו של ילד אחד בישראל. אני מניחה שגם אתם שמעתם על מלחמתם של ועד הכבאים ודרישתם להסכם עבודה חדש. אחד הצעדים שבו הם נוהגים כבר מספר חודשים הוא הפגנות מול ביתו של נציב כבאות והצלה, דדי שמחי, גאוות גדרה. למען הסר ספק וגילוי נאות, איני מכירה אותו באופן אישי וכל הכתוב כאן הינו על דעתי בלבד (נו, כרגיל).
המפגינים בעיניי, הינם חסרי רגישות בסיסית. ההפגנות מול אישתו וילדיו של שמחי, היא בוטות ואלימות כלפי אזרח הנושא במשרה ציבורית. זוהי חציית קו אדום ואני לא מבינה איך ניתן אישור לכך. תחשבו לרגע: אם היו מפגינים מול ביתכם איך הייתם מגיבים? אם היו עושים את זה להם, מול ילדיהם, איך הם היו מגיבים? ובשביל מה? בשביל כסף.
תראו, עיני אינה צרה. למרות שתמיד הסתכלו לי בצלחת – ובדקו כמה, איך ולמה – אף פעם לא עשיתי זאת לאחר – אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן. החבר’ה מארגון הכבאים לא רעבים ללחם ולטעמי, לא מדובר כאן על כסף אלא שליטה, כוח, עוצמה שהם מנסים לרכוש, להחליט, להכתיב. כמה הזוי הוא שקם ועד כבאים בכלל. אתם מדמיינים לעצמכם ועד שקם במשטרה או בצה”ל, בו הרמטכ”ל או המפקד נותן הוראה והוועד יוצא כנגדו? אכן, מביך.
נכון, לוחמי האש עובדים קשה: הם מחלצים אנשים מדירות בוערות, מסכנים את חייהם בעשרות מקרים מידי יום וללא ספק עבודתם מורכבת מאוד. מגיע להם להשתכר בכבוד, מגיע להם להרוויח על עבודתם המסוכנת, אך האבסורד הוא הדרך.
הם, באמצעות הוועד שלהם, מעלים קמפיין שלטי חוצות מדן ועד אילת, שופכים כספים בעלות של מאות אלפי שקלים – ומצד שני טוענים שלוקחים להם את הכסף. כל טענותיהם לכך שהם לא משתכרים דיו ומבקשים הסכם עבודה חדש אינם מסתדרים לי כשהם שופכים כל כך הרבה מזומנים על קמפיין פרסום. לא היה עדיף לחלק את הכסף הזה לכבאים? לי אגב, הסיפור הזה מריח מסריח. שמישהו יגיע לכבות אותו – ויפה שעה אחת קודם.
בריאות לכל חולי עמו ישראל
ושבת שלום. שלכם, ליזה
