news08.net/ads.txt

מיוחד | בית אבי – ללא בית ובלי אבא ▪️ טור מרגש של ניצול השואה, צבי אבן בר

עד גיל תשע לא הכרתי את המושג בית. גדלתי ללא אבא וחלמתי שיהיה לי בית. תשע שנים של נדודים, מלחמת הישרדות, מאבק ברעב, במחלות ובריחה מסכנת מוות. בשנים אלו הייתה אימי מבצר ובית חם עבורי. שמרה עלי מצער ומכאוב ועטפה אותי בחום ואהבה.

מאין שאבה את כוחה, מרצה ואת אמונתה לשמש לאחי ולי מסגרת מגוננת פיסית ורגשית ולאפשר, בכל מקום ובכל מצב תחושה של בית? לא אדע.

▪️ ▪️ ▪️

נולדתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בעיירה קטנה במזרח פולין. הצאצא מספר 73 למשפחה יהודית ענפה ומבוססת .סבים סבתות דודים ודודות וילדיהם. חיים נעימים  ,נוחים ומאושרים. חדשיים לאחר כיבוש פולין ע”י הגרמנים, הורי. אחי ואני התינוק בעגלה, עזבנו בית חם ויצאנו מזרחה לברית המועצות ,ברחנו מאימי המלחמה. הורי חשבו שנשוב הביתה בעוד חודשים ספורים. במציאות מסע ההישרדות שלנו נמשך כמעט תשע שנים.   לאחר שנתיים של מנוסה. גויס אבי לצבא הרוסי ויותר לא חזר אלינו. אימי נשארה בודדה במאבק להישאר בחיים .נדדנו ממקום למקום. חיי היום יום  היו מאבק מתמיד ברעב ,במחלות ,בקור במחסור ובחיפוש מתמיד לקורת גג. גם בתנאים אלו , ניסתה אימי ,בהצלחה, לתת לנו תחושה של חמימות משפחתית של בית, בעזרת חיבוק חם והרבה אהבה. תיארה זאת יפה  המשוררת לאה נאור בשיר:

בית הוא לא רק קירות ותקרה.

בית הוא לא רק קירות ותקרה

הוא גם חום התנור, המנורה המאירה.

המגע האוהב, התחושה הטובה,

ואהבה, אהבה, אהבה.

הבית שלך – הוא מקום מבטחים.

הלב והדלת פתוחים לאורחים.

ילדים בו גדלים, מוגנים מכל רע.

בבית תמיד מחכה משפחה,

חיבוק מנחם, החום  והאור.

טוב לצאת, אך הכי טוב הביתה לחזור.

ב-1943 הגענו במנוסתנו למזרחה של רוסיה  לעיר טשקנט, הרחק משאון המלחמה. ממקום זה שמור לי  הזיכרון הראשון בחיי. ירדנו מרכבת המשא שהובילה אותנו מזרחה. אמא הבחינה בחושה, מבנה נמוך הבנוי מגללי בהמות מעורב בבוץ. מיד קבעה בנחישות, “כאן יהיה ביתנו”! הבקתה הייתה מלאה בגללים של בהמות. במשך שעות גרפנו באצבעותינו את הגללים החוצה עד שהגענו לרצפה. גם אצבעותי הקטנות תרמו למאמץ  המשפחתי בהפיכת המזבלה לבית, ביתנו. “ברוך שנתן חן המקום בעיני  יושביו ” (בראשית רבה, ל”ד). בחושה גרנו כמעט שנתיים, עד תום המלחמה. לאחר מספר שבועות שאלה אותי אמא: “איך אתה מרגיש בביתנו החדש?” “עכשיו תקני לי שוקולד כמו שהבטחת”, עניתי. ברכבות, בתלאות, במחלות, בקור כאשר בכיתי ללא הפסק, היא נהגה להרגיע אותי במילים: “כשנגיע הביתה אקנה לך שוקולד”. לא ידעתי מה זה שוקולד, אך זו הייתה מילת קסם מרגיעה. “כשנחזור לבית שעזבנו, אקנה לך שוקולד” ענתה. כעבור שנים כתבתי לנכדי את שיר – כדור השוקולד:

ברעב, בקרה בשעות כאב ומכאוב

אמא הרגיעה תמיד, יהיה טוב.

ועל כל דמעה שזלגה בעת מצוקה

לקנות לי שוקולד הבטיחה.

בדמיונו של ילד קטן היה זה שוקולד קסמים

המביא מזור לכל הכאבים.

במחשבותי, פרסתי את ההבטחה

לעשרות פיסות זרעים של תקווה,

מתיקות הממתק הפכה לתמונה מפוארת

וחלום מתוק תורגם למציאות נהדרת.

שתלתי את הכדור בעמקי האדמה

לעתיד מתוק שיצמח. בתקווה.

▪️ ▪️ ▪️

מלחמת העולם הסתיימה ומסכת הנדודים שלנו מתחדשת. הדרך הביתה (לעיירה בה נולדתי ) נמשכה כמעט שנה. חיכיתי לראות את בית חלומותי כפי שהצטייר בדמיוני בעקבות התיאורים של אחי ואמי. הם דיברו בערגה על העבר ובתקווה שהחיים יחזרו  למסלולם  כשנשוב הביתה, למרות מותו של אבי – כי “האדם יוצא מביתו, אך הבית אינו יוצא מהאדם” (י. עמיחי}.

מה גדול היה השבר כשהגענו לעיירה, השכנים הנוצרים השתלטו על ביתנו ורכושנו. כאן גם התבשרנו שאנחנו השורדים היחידים ממשפחתנו הענפה. “אם חרב ביתנו והושמדה משפחתנו, נבנה בית חדש ואתם תחיו את משפחתנו, “הצהירה אימי נחרצות. היא שבה והוכיחה לנו שהיא המסד עליו נבנה את ביתנו. לאחר שעזבנו את עיירת מולדתי, הפעם לתמיד, אימי נישאה לקלמן, והכריזה: “אני רוצה שיהיה לכם אבא”!

יצאנו לדרך נדודים חדשה. המשכנו לנדוד, לגנוב גבולות ברחבי אירופה. באוגוסט 1947עלינו על סיפונה של “אקסודוס “בדרך לא”י. הבריטים השתלטו על האניה וגרשו אותנו, למעלה מ-4500 שורדי שואה, לגרמניה. חודשיים ויותר חשנו את תנודות הגלים. הים הפך לביתנו. בגרמניה שהינו במחנה מעבר עד הקמת המדינה. באוגוסט 1948 הגענו לארץ.

אימי “מצאה” צריף בשכונת מפדה אזרחי ברמת-גן. חדר אחד. מטבחון, שירותים  בתא קטן בחוץ ומקלחת משותפת ל-40 משפחות במבנה סמוך. הגענו הביתה! ב-1 בספטמבר הגעתי לבית-ספר “עליות” ברמת-גן להתחיל, לראשונה, ללמוד במסגרת מסודרת. כאשר נשאלתי לכתובת מגורי עניתי בגאווה רבה: “אני גר בצריף מספר 7 בשכונת מפדה-אזרחי ברמת- גן”. סוף סוף, לאחר שבע שנות נדודים ללא בית וללא כתובת קבועה, הגעתי לבית עם כתובת.

השיעור הראשון שלי בכיתה גימל ביום הראשון שלי בבית ספר היה שיעור ציור. נתבקשנו לצייר אדם ובית. לא הבנתי כל כך את ההוראות וציירתי בית בצורת פרצוף. שנים רבות מאוחר יותר, כתבה תלמידתי לשעבר, שלומית כהן אסיף את השיר גוף.

האנשים אינם שקופים

בבית שקוראים לו גוף

הם גרים.

הפרצוף הוא שלט

הפה הוא דלת,

הלשון – מפתח.

הנחיריים ארובות

הגג- שערות

וקשה לדעת מה קורה בפנים

אם לא מספרים.

עם הזמן, הבנתי, שבית אינו גוף, לא חפצים ורהיטים. בית הוא הרגשות שהוא מכיל. אדם בונה ביתו על פי תבנית אישיותו, חלומותיו ומשאת נפשו. את אהובי, חברי וידידי הנכנסים לבית חדש אני נוהג לברך:

ימלא בית זה אור ואהבה.

יגן בית זה על יושביו ואורחיו.

תשרור בו שמחה, רגישות

ויכולת להגיע להישגים ברגיעה.

סיפוק ומתן כבוד לזולת.

בו יתנהלו החיים בהנאה,

בריאות ואשר רב.

יבורך הבית על יושביו.

אמן.

 

צבי אבן בר, דצמבר 2021

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
יוסי פריי
יוסי פריי
1 year ago

שלום צבי ,מהו שימך היהודי? והיכן נולדת?

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
יוסי פריי
יוסי פריי
1 year ago

שלום צבי ,מהו שימך היהודי? והיכן נולדת?

דילוג לתוכן