מספר ימים לא נבחתי ולא כתבתי. סתם רבצתי בסלון. מדי פעם הבטתי בקולר, בערגה – אין יוצא ואין בא. אני, כמו כולם, בהסגר מוחלט ללא תקנה. ניתנה לי הנחה – מותר לי לזרוק את האשפה. אדונתי (רעייתי שתחיה), המשיכה ברה-ארגון וסידורים, ארגנה מחדש את הבגדים והסירים.
לאחרונה, החלה נעמי להתלונן על כאבים בלתי פוסקים, באצבע הלוחצת כל היום, בסמארטפון על המקשים. בחשיכת השעמום, נצץ לפתע אור עמום – אילן פרץ פתח לזקנים ערוץ תקשורת ושמו זום. דמויות מהעבר. איזו שמחה, איזו צהלה, המון אהבה. לא נפגשו מספר שבועות, נראה כאילו לא התראו יובלות. מזמן לא התראו, לא ריכלו, לא התחבקו, לא התנשקו. והחשוב, ביחד לא אכלו. על המסך נראו פרצופים מחייכים. זה לזה מדברים, אחד את השני בקושי רואה או מבין. מביעים געגועים.
כל זוג רוצה לראות ולהראות וכולם מביעים משאלות. כמו לתיבת נוח זוגות זוגות עלו לשידור. עמוס הראה לנו שאת סיפור החיות הוא יודע, לכן הופיע כצפרדע. פרץ ,אתה גדול! בזכותך רבצתי מול הזום ונשבר לי השעמום.
מהחבורה נעבור לאדונתי (רעייתי שתחיה) בחזרה. בימי קורונה הקסומים היא החלה באימונים. – כדי להסיר ספק נעמי עובדת על כושר גופני. כל בוקר, כמו שעון בשעה 09:40 היא ערוכה לקבל מאברי גלעד, הוראות בטלוויזיה. מתחילים בכפיפות – עולה על קצות האצבעות. מותחת ידיים – מישרת ברכיים. מעקמת צווארה – ממש ציפור אנפה. ידיים למעלה, ידיים לאחור- סיבוב הכתפיים להוצאת קיטור. אני צופה ברעייתי נעמי – ממש נערת גומי. תודה לך אברי המקסים – לרעייתי שתחיה, החזרת את העלומים. אלחש לך בסוד אם מותר, נעמי תחכה לך, גם מחר!
