״אני כל כך אוהב אותה וכבר תקופה ארוכה מחזיק את הכל בפנים, אבל אני נאכל מבפנים, לא מסוגל להחזיק את עצמי כבר, חייב להבין מה קורה״. לא סתם הוא חושש, יש לו שתי סיבות עיקריות לדחות את הבדיקה אחר האמת. הראשונה שבהן היא שהוא ממש אוהב אותה, השנייה שהם שייכים למגזר החרדי, כל דבר שמתקרב לבגידה או מריח כמו בגידה יתקבל שם כאסון. ״תחכה, אל תתחיל לעבוד עדיין, אני חייב עוד כמה ימים״ הוא ביקש.
מי שמכיר את החיים קצת מבין שבשלות ומוכנות הם חלק בלתי נפרד מהחלטות נכונות. עוברים 10 ימים ומתקבלת שיחה על הצג, שוב הוא. ״זהו, החלטתי ללכת על זה, אין דרך חזרה, אני חייב לדעת אם היא עם מישהו אחר״. יצאנו לדרך. מתחילים לעקוב במשך שבוע שלם, באופן כללי לא ניתן להטיל דופי בהתנהלותה של האישה: סידורים, ילדים, סדנאות נשים. חוץ מיום אחד, יום שבו היא הגיעה לדירה בבניין מגורים באזור השפלה. התעכבה שלוש שעות לערך, יצאה משם לבדה והמשיכה בנסיעה. אנו מבצעים סיכום ביניים ומחליטים לבצע פעילות סמויה על מנת לשפוך אור על הדירה בה שהתה במשך שלוש שעות.
תצפית לעבר המקום מצביעה על תנועה אחת לשעה של יציאה וכניסת גברים למקום. החלטנו לבצע פעולה ולהתחבר לאחד הגברים שיצאו בהמשך מהבניין. הראש כבר דמיין את העתיד.
״גבר, נו איך? היה טוב?״; ״אתה לא מאמין אחי, מקצוענית הבחורה״.
״יאללה אש, עוד מעט גם אני אכנס״; ״תהנה, אתה בטוח תחזור עוד פעם, אני קבוע פה״.
זה עבד, זרקנו הימור לאוויר ופגענו. מדובר בדירה המשמשת כמכון ליווי. מצד אחד עצוב לקשר את הנוכחות שלה במקום לסיבות האלה, למרות שטרם ראינו את מעשיה בפנים ומצד שני משמח לגלות חלק מהאמת. באנו לבדוק בגידה, מצאנו ליווי. ממשיכים.
יושבים עם הגבר פעם נוספת ומגלים לו את הממצאים. הלם בחדר. כמה דקות של שתיקה. תמתין, אני אומר לו, בוא נשלים את התמונה לפני המסקנות. בוא נבצע מעקב נוסף וחקירה סמויה מעמיקה. יום מעקב נוסף יוצא לדרך, האישה שוב בסידורים, פוגשת שתי חברות ומשם לרכב והמשך נסיעה. אחרי כחצי שעה אנחנו שוב מתקרבים ליעד. מחנה את רכבה במרחק שני רחובות ונכנסת רגלית לבניין. שוב אותו בניין. הפעם אנחנו לוקחים צעד קדימה ונכנסים פנימה. הבנו שזה חלק מרכבת ההרים הגברית, מתקשרים לקבוע תור וקובעים שעתיים קדימה. כעבור שעתיים, פרפרים בבטן, משוריינים בציוד צילום סמוי עולים למעלה וניתנת בפנינו האופציה לבחור בחורה, ארבע בחורות נעמדות, פתאום הבזק חזק לעיניים, אנחנו מזהים את האישה, עם פאה כמובן וללא כיסוי ראש. עומדת בלבוש מינימאלי.
כמובן שהיא “זכתה” ונבחרה על ידינו, ביחד ניגשים לחדר צדדי בדירה. “מה אתה אוהב?” היא שואלת בעיניים עצובות ופנים נפולות. מטעמי צניעות לא אציין את תוכן המפגש בפנים, רק אציין שלא היה שום מגע מיני (מטעמים משפטיים וכמובן כבוד לאישה ולגבר שאנו מלווים). אבל הכל היה ברור, כאב, באסה ואכזבה פוקדת אותנו. מלאי מחשבות וסימני שאלה אנחנו עוזבים את המקום.
יום למחרת פוגשים שוב בגבר, מכינים אותו נפשית ככל הניתן ומקרינים לו את הסרטים מהדירה. “למה?!” למה?! הוא צעק. “מה חסר לה? למה היא עושה את זה!?”. דמעות ותסכול, בעיקר חוסר הבנה. אני אומר לו שמשהו עדיין לא מושלם בעיני, עדיין חסר חלקים בפאזל, העצב שלה בעיניים אמר הרבה יותר ממה שהמציאות הציגה בפנינו. “מה הכוונה?” הוא שואל ואני משיב שלא יכול להיות שהכול פה מרצון. לא יכול להיות. ואז אנחנו ניגשים לשלב האחרון, שלב שבו בונים דמות של אישה שתחבור אליה תחת זהות בדויה ותהפוך לימים להיות חברה טובה שלה. עכשיו כבר דרושה המון סבלנות. חודשיים, זה הזמן שלקח עד שנוצר קשר מעמיק, השתיים התחילו לבלות ביחד, להשתתף בסדנאות ולשבת לזמן איכות. המון פגישות ושיחות מקדימות על מועקה נפשית, משברים ומצבי רוח הובילו לפגישה ההיא, הפגישה שבה הבנו הכל. “אני לא יכולה יותר, לא רוצה להמשיך לחיות! נפלתי קורבן, עשו לי תרגיל נוראי, פגשתי גבר שהיה מדריך באחת הסדנאות שעברתי לפני כשנה, ישבנו לשיחה בסוף בשיעור ובה הוא ציין כמה הוא מעוניין שאגיע להדריך, שאצא ללמוד הדרכה, שתינו קפה, שוחחנו ופתאום לא זכרתי כלום, הכל נמחק מזיכרוני, כאילו נעלמו לי 3 שעות מהחיים, לא הבנתי כלום, פשוט נסעתי הביתה נסערת וחסרת הבנה”.
ומה קרה עם זה ? מה באמת היה שם? “אחרי יומיים קרה אסון, חרב עולמי, הוא פוגש אותי שוב, הפעם ברחוב שקט יחסית והציג לי סרטון, סרטון שלי בערום! נמצאת במגע מיני איתו! ואני לא זוכרת כלום!”. וואו. אני בהלם!!! הגשת תלונה? סיפרת לבעלך? “לא יכולתי, הוא איים עלי, איים לפרסם הכל ואז הוא הגיע איתי לשורה התחתונה, השורה שהדרך היחידה שהדבר לא ייחשף זה שמאותו יום התחלתי לעבוד אצלו”.
לעבוד במה? שאלה הסמויה, “בזנות! יש לו מכון ליווי בדירת מסתור, דירה שבה הוא מחזיק בנות כמוני, שהוא לקח בשבי!”. אני המומה! וואו, אז מה עושים? איך את מתכוונת להמשיך עם זה? “אני באמת אבודה, אני מרוסקת, אין לי בושה לבוא לספר לבעלי, לאף אחד, אני מעדיפה להתאבד, מה שמונע ממני לעשות את זה זו האמונה, זה הדת”. וואו, את גיבורה! אני בהלם.
“אפשר לחבק אותך?” היא שאלה והתפרקה. כן, ככה נגמרת לה הפגישה השמינית בין המדובבת לאישה. המון דמעות, אפילו רמת המקצועיות שלנו נסדקת ברגש. איך מספרים מפה, מה אומרים לגבר? איך הוא אמור להתמודד עם זה? אנחנו מלאים במחשבות ורעיונות, נפגשים איתו. זהו, עכשיו באמת הכול ברור. האישה נאנסה ונסחטת באופן אכזרי! ללא מילים הגבר מתפרק בפני, לא מצליח לעצור את הדמעות. כך נגמרת אחת החקירות המורכבות והרגישות שחוויתי. כך זה נגמר אבל דרכי ההתמודדות והטיפול בצלקות רק החלו. בשל רגישות הייחוס של האנשים במקרה, הנושא מטופל באופן דיסקרטי ובצינור השקט. אין לי ספק שהגורמים המטפלים במקרה יעשו הכל על מנת לעצור את הפשע החמור הזה.
* הסיפורים המובאים כאן אינם פרי דמיון אלא התרחשו במציאות. הכותב, הינו חוקר מחברת ITI חקירות וייעוץ אסטרטגי. טל’ 052-7020818.
