news08.net/ads.txt

ראיון מיוחד עם עדי דויטש על מחלת הסרטן, כיצד עבר את הטיפול הכימותרפי הראשון והמטרה: תחרות איש הברזל ה-8

עדי דויטש

מנכ”ל רשת חוויות לשעבר, עדי דויטש, עבר בתחילת השבוע את הטיפול הראשון שלו בכימותרפיה. על מחלת הסרטן שתקפה אותו חשף ברשומה ברשת החברתית ובכוונתו להעלות את המודעות ולהמשיך לשתף את הציבור – עד הניצחון

זוהי כתבה שכל כולה הצדעה לאיש אחד, אדם שתמיד ידע מכשולים ובעיקר תמיד ידע איך לעבור אותם. המכשולים שהיו בדרכו, בפחות מששים שנה, יכלו למלא ספרי גבורה של מספר אנשים גם יחד, אבל מבחינת עדי דויטש, דמות ידועה ואקס מנכ”ל רשת חוויות, החיים האלה הם מתנה אחת גדולה “וצריך לדעת לקבל את רעה כמו שיודעים לקבל את הטובה”, אמר השבוע בראיון מיוחד, שלושה ימים לאחר שעבר את הטיפול הכימותרפי הראשון שלו. את דויטש ראיינתי בפברואר אשתקד, רק חמישה חודשים לאחר שסיים את עבודתו ברשת חווית. הכותרת בכתבה ההיא הייתה “החיים החדשים של עדי דויטש”, ונראה שכעת לא הייתי צריכה לשנות אפילו את הכותרת, רק את סוג האתגר הבא שלו.

דויטש, מקיים הרצאות בכל רחבי הארץ והעולם תחת הכותרת “הכח שבך”, בהן הוא מגולל פעם אחר פעם את סיפורו האישי, שהתרחש לפני 40 שנה. “בגיל 20 עליתי על מוקש במהלך שירותי הצבאי בסיירת גולני”, הוא מספר בהרצאותיו, “כאשר השיקום הפיזי הסתיים התחיל השיקום האמיתי – האם אני נלחם על החיים שרציתי לעצמי או שוקע לתוך המציאות החדשה שנכפתה עליי? 30 שנה לאחר מכן קיבלתי בחזרה את היכולת לרוץ. לא הרבה אחרי, כבר עמדתי על קו הזינוק של תחרות איש הברזל הראשונה שלי”. כיום, אגב הוא אחרי תחרות איש הברזל השביעית, עם רגל הפרוטזה שלו וכנגד כל הסיכויים – ובדרך לשמינית.

“אתה מרגיש נכה?”, שאלתי בראיון ההוא, ודויטש השיב: “לא, ממש לא. אני לא מרגיש נכה אבל את לא יכולה להתעלם מכך שיש לי מגבלה. כשאני עומד על קו הזינוק זה פקטור שהוא משפיע. האם כתוצאה מזה שאני מתחרה מקרבון זה מאט או מאיץ אותי, האם זה סוג של חיסרון או לא? ברור שכן. אני משוכנע שהייתי רץ יותר טוב עם רגל טבעית מאשר עם רגל עם פרוטזה”. התעקשתי: “מצד שני יכול להיות שאם לא הייתה לך רגל עם פרוטזה, אולי בכלל לא היית בענף הזה” והוא השיב: “אלמלא הפציעה אני לא יודע לענות לך מה היה קורה, אבל אני יכול להגיד לך שכל חיי הייתי ספורטאי. לא בטוח שהייתי מתנהל באותה עצימות ובאותו אטרף אלמלא הפציעה. אין ספק שהרצון שלי להראות ולהוכיח שהמגבלה לא עוצרת אותי היא משמעותית. באופי שלי אני כל הזמן צריך משהו להיאבק עליו, להילחם עליו, את האתגר הבא”.

ואז הקשיתי: “מהו האתגר הבא שלך?” ודויטש ענה, מבלי למצמץ: “קודם כל להירשם לתחרות איש הברזל בקיץ, פעם נוספת. זו תהיה הפעם השביעית שלי בתחרות איש הברזל. למרות שאולי אין לי סיכוי לנצח, אני תמיד הולך במחשבה שאני הולך לנצח. תראי, אופניים הוא ספורט אכזרי אבל מי שלא הפסיד ולא נכשל – לא יידע לנצח. אני זוכר תמיד את המשפט של סמואל בקט שאמר ‘אתה יכול להיכשל. תיכשל פעם אחת, תיכשל בפעם הבאה טוב יותר ותיכשל בפעם הבאה רחוק יותר’. אין בושה בלהיכשל, בלחוות אכזבות שמעצבות את האישיות ומחזקות אותה”.

“אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו אלא רק את אופן המשחק שלנו” – במילים האלו, של רנדי פלאש, חשף דויטש את סיפורו החדש. “סיפור מהסרט(נ)ים”, כך כינה אותו, בפוסט מרגש שהעלה לרשת החברתית לאחרונה, פוסט שריגש אלפים ממכריו, שתומכים בו, מעודדים אותו ובעיקר עוקבים אחרי האיש הזה, שניצח כל כך הרבה פעמים וינצח, כך כולם מקווים, גם הפעם.

“התלבטתי רבות האם ‘לצאת מהארון’ או להישאר שם באפילה הנוחה. ההחלטה נפלה בעיקר הודות ל”מרוץ התחתונים” להעלאת המודעות לסרטן המעי הגס. החלטתי שזו חובה לשתף ולקרוא בכך קריאה, לכו להיבדק!”. המרוץ עליו כתב דויטש התקיים בסוף השבוע על ידי עמותת “צו מניעה” שפועלת להגברת המודעות למניעת סרטן המעי הגס, זו השנה השמינית. הקמפיין השנתי מתקיים במטרה להעלות על סדר היום את המודעות לאחת המחלות הקטלניות ביותר בעולם המערבי, ולעודד את הציבור לפעול לגילוי מוקדם והצלת חיים. על החשיפה הוא אומר: “יש לי כוונה להמשיך לשתף אנשים בתהליך, גם כי זה עוזר לכותב וגם כי זה יכול לתרום למי ששומע – כך אצא נשכר משני הצדדים”.

חשוב לציין כי סרטן המעי הגס הוא השלישי בשכיחותו (10.5%) בקרב מקרי המוות מסרטן בישראל. זהו סוג הסרטן היחיד שניתן למניעה כמעט באופן מלא אם מבצעים בדיקת קולונוסקופיה בזמן. בישראל, מדי חודש חולים במחלה  כ-300 חולים חדשים. מקובל לחשוב כי מדובר בסרטן התוקף בני 50 ומעלה, אך למרבה הצער מחקרים כיום מוכח כי גם בני 40 ומטה סובלים מן המחלה.

חודש יולי

אני באימוני החידוד האחרונים שלי לקראת איש הברזל בקופנהגן, חש עייפות קלה שלא מוכרת לי, עייפות זרה, אני מייחס זאת ל”בלוק האימונים” האחרון לפני הטייפר תקופה שכל מתאמן רוצה להגיע אליה, השבועיים שלושה לפני התחרות, שאתה מוריד הילוך, מחדד כוונות, צובר אנרגיה לקראת יום השיא – התחרות. במקביל, במחילה מכם, חש שביקוריי בשירותים הופכים להיות תכופים יותר ולא “הכל” כתמול שלשום. משהו במוצר “הקצה” שינה צבע לגוון אדמדמם, אבל אני שומר על שתיקה. ממוקד במטרה – איש ברזל קופנהגן.

15 באוגוסט

טיסה עם נחיתת ביניים בוורשה, מעבר בהול לטיסת ההמשך לקופנהגן. אנחנו עולים למטוס. בזווית העין מוודא שמזוודת האופניים עולה למטוס, הקלה מתפשטת אצלי, נרגע, “האוצר” איתי. נוחתים בקופנהגן. הכבודה הכבדה נאספת – האופניים! מחכים למזוודות עם ציוד הספורט…, אך אין. יומיים לתחרות, המתח גובר והציוד עדיין חסר. ואז הן הגיעו… המזוודות.

שישי בבוקר – הכרת מסלול הרכיבה: בודק סיבובים, גבהים בגרמין, צורב את המסלול בראש, קופץ לאגם לנשום את אתר השחייה ונקודת הזינוק. שבת – אימון רכיבה קצר ו… נוסע להפקיד את האופניים. אני מרגיש נינוח שומר על “פאסון “אבל בה בעת חש “שהיציאות” וההליכה לשירותים הופכים תכופים. מציק לי, מרגיש שלא הכל כתמול שלשום, יותר ויותר מחלחלת בי המשמעות. לראשונה אני משתף את זוגתי בתחושתי, אומר לה את כיווני מחשבתי והיא כדרכה, אופטימית ומרגיעה.

בבוקר התחרות שם הכל בצד, ממוקד במטרה, אני חש חזק. זו התחרות שלי, אני יודע מה צריך לעשות. מדמיין את מסלול השחייה, המספרים של הוואטים FTP,IF, סל”ד ברכיבה יושבים בראש, כך גם לגבי תכנון הריצה וקצבים, מבין איך לנהל את התחרות ולסיימה טוב.

7.30 זינוק! לאחר 12.46 שעות עמדתי תחת שער הסיום. אני איש ברזל בפעם ה-7. לאחר כשבוע בו טענתי מצברים, נוחתים בישראל, מניח את אופני הנג”ש בצד ועולה על אופני השטח ה-anthem המופלאות לקראת היעד הבא: “אפיק ישראל 2018”. חובר לבן זוגי לאפיק מעיין ומתחילים להתאמן לנסות ולסגור פערי שטח, שנינו לא “חיות שטח”, כבישונים טהורים. להט מציק לי כל הזמן. “אתה רזה מידי, אין לך כוח אתה חלש. יורד עלי ללא רחם – ואני? לרוב שותק. והוא? מתעצבן. “מה אתה לא מדבר, תגיב דויטש, תגיב”, הוא אומר לי – ואני בשתיקתי לומד לרכב שטח.

6 באוקטובר

אנחנו מסיימים את האפיק מאושרים, בני המשפחה מחכים לנו על קו הסיום חיבוק חם ועיניים בורקות. לראשונה עומד באתגר קשה בשטח ומרוויח את הידידות האמיצה עם להט “איש החומוס” שופע אופטימיות, איש מיוחד, חבר מאנצ’. זהו, נגמרו המחויבויות הספורטיביות. איש ברזל – סיימתי. אפיק ישראל – סיימתי. וכעת התפניתי לבדיקות. בדיקות הדם שלי מעידות על ערכי ברזל נמוכים, נמוכים מידי. מתאם בדיקת קולנוסקופיה ויודע בתוך תוכי ש”זה שם”.

17 באוקטובר

בשעה 19.00 נכנס לבדיקת קולונוסקופיה, הרדמה קלה. 19.30 מסיים את הבדיקה, מתעורר. הרופא שואל אותי “זוכר מה שוחחנו קודם לבדיקה ?” אהה אני מהנהן לו בראש. והוא בהומור עונה לי: “תזכיר לי איך קוראים לחיה שהולכת עם צבתות על חוף הים?”. “סרטן?”, אני שואל. “כן, כן”, אומר לי הרופא, “זה מה שיש לך”. מתעורר לתוך מציאות חדשה: סרטן במעי הגס.

אני לא מעשן, לא שותה לשוכרה, אוכל סביר ומסודר, משקל תקין, עוסק בפעילות ספורטיבית רציפה, רוכב על אופניים שנים רבות, 7 תחרויות איש ברזל, מרתונים, אימונים, דופק מנוחה 46-44, לחץ דם 120/80, בדיקות דם פיקס אבל… הסרטן החליט להתמקם לו דווקא אצלי! סרטן במעי הגס רגע לפני גיל 60, רגע לפני שאני עובר קטגוריה.

למחרת ה”בשורה” פותח חמ”ל, טלפונים לחברים מקצוענים בתחום, מתחיל לאתר רופאים מנתחים, במקביל לוקח את רשימת המכונים לצורך בדיקות pet ct ,ct, דם עדכני. התור הכי קרוב עוד חודש-חודש וחצי. נו באמת מה מחכים שהסרטן יתפתח עוד יותר ויהפוך למפלצת? אין מצב, לא מוותר להם. למחרת אותו נוהל ולא מצליח לקדם את התור אבל יום ג’ בשעה 7.30 אני באימון רכיבה על האופניים ומקבל טלפון מהמדיקל: יכול להגיע היום ב-14.00? במיידי עונה כן. צום החל מ-10.00 תבוא! מגיע, עושה את הבדיקות, יש תוצאות, ניתן להיפגש עם הרופא.

קובע תור אצל המנתח הפוטנציאלי שלי, מגיעים לפגישה בחששות ופוגשים רופא מדהים מאיר פנים, מחייך, מדייק את הדברים ומדבר אליך בגובה העיניים. נשביתי בקסמיו, הוא ינתח אותי, הוא מנחה את המזכירה לקבוע ניתוח ב-4.11 ולתאם זאת מול בי”ח. ישר, ענייני ובלי סחבת.

4 בנובמבר

ניתוח שעתיים ורבע והופ זה מאחוריי, הנגע בחוץ וכעת להתאוששות.

9 בנובמבר

בבית.

מחכה, כוסס ציפורניים וממתין לתוצאות הבדיקה הפתולוגית.

16 בנובמבר

יום שישי, יש תשובה: מקום הניתוח נקי, אבל 4 לימפות מתוך 18 נפגעו. מבין את המשמעות, התהליך לא הסתיים ואולי הוא רק מתחיל.

20 בנובמבר

פגישה עם האונקולוגית. בדיקה קצרה, עיון בדיסקים, דוחות ויששש – יש “פרוטקול” טיפול. 6 חודשים של טיפול כימותרפי הכולל אינפוזיה, כדורים וחוזר חלילה. 6 חודשים אבל מבטיחים שלאחר מכן יהיה טוב. ספורט? איש ברזל בקיץ? “שכח מזה דויטש”, אומרת לי האונקולוגית. מרגיש כמו מישהו שקיבל סנוקרת ללסת? מה, אין אימונים, אין תחרויות חצי שנה + אין איש ברזל השנה… אין? ימים יגידו. תחילת טיפול ראשון בחודש הבא.

19 דצמבר

דויטש מתעד הכל, לא מפספס רגע, מבין שהרשת החברתית נותנת כוח, תורמת לאומץ ומסייעת בדרך להחלמה. “המתנה, התחלות חדשות”, הוא מציין בתמונה שהוא מעלה באינסטגרם, אך הפעם לא תמונה מתחרות בשטח, אלא תמונה ממלחמה על החיים, תמונה מהמציאות החדשה, הכנה לקראת הכימותרפיה הראשונה.

30 בדצמבר – הטיפול הראשון

את הפוסט הזה עדי דויטש עוד לא רשם. על הכימותרפיה שעבר והתהליך שקדם לו הוא סיפר רק השבוע, ביום רביעי ליתר דיוק, בדיוק כשהתאושש. “עברתי את הטיפול הראשון ביום ראשון הזה”, אמר. “יש משפט חדש שאימצתי לעצמי לתהליך הזה: אדם מברך על הרעה כמו שהוא מברך על הטובה – אני מאמין שבסוף מההתמודדות הזו שאני עומד בה עכשיו יהיה סוג של צמיחה, התחזקות והתעסקות פנימית, עוד אתגר שצריך לצלוח“.

**

אתה פוחד?

“אין לי איזשהו סוג של פחד, את מתכוונת לפחד שקשור למוות?”.

כן.

“תראי, אני חושב עליו, אבל לא פוחד מזה. זה משהו שאתה מבין שהתהליך יכול להידרדר, שדברים לפעמים משתבשים, שיכולה להיות הדרדרות שעלולה להוביל לקיצור משמעותי של תוחלת החיים אבל לא אגיד לך שלא חושב על זה. אין לי תחושה של ‘וואו, הולך למות’, לא משהו שלופת, אוחז או מניע אותי, הרי גם סוג הסרטן שיש לי, בסיכומו של דבר הוא הפופולרי לגברים והטיפול הוא לרוב יעיל ואפקטיבי – וצריך לעבור את זה. אף אחד לא חסין ולכן אני מעודד אנשים ללכת לעשות את הבדיקה. אין ספק שבדיקה מוקדמת וגילוי מוקדם זה צו מניעה. אם מקפידים על בדיקות תקופתיות מתוזמנות, הסיכוי לתפוס זאת כפוליפ ולא כתא סרטני הוא גבוה וכשתופסים זאת כפוליפ ניתן למנוע את היווצרות התאים הסרטניים”.

איך אתה מסכם את הטיפול הראשון?

“הטיפולים הם אחת לשלושה שבועות כאשר סבב כולל אינפוזיה, שבועיים כדוריים כימיים, כאשר בכל יום אני נוטל בנק של כדורים ואז שבוע הפסקה וטיפול. אחרי הכימותרפיה אתה מרגיש שהגוף עובר משהו, יום-יומיים יש תופעות מוזרות, תחושות נימול בגוף, אתה מקבל רגישות לשתייה קרה, יש תחושה שהגרון נחנק, עייפות. אבל מבחינת תפיסת העולם שלי, אני משתדל לנסות שיטת חיים רגילה ככל האפשר למרות ועם הטיפול. במהלך תקופה בת חצי שנה יש שבעה סבבים כאלה”.

ובסופו של דבר, אתה מתכנן לקחת גם את איש הברזל 8?

“לוקח, ברור. אם אשתקם – זו השאיפה שלי. אני בהחלט מסמן את זה כיעד, לסיים עם הסאגה הזאת ולחזור לשגרה מחבקת”.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן