אתם בוודאי מכירים אותה כמלכת החפלות, בעלת הקול המרטיט עם ניוון השרירים (“היא החברה הכי טובה שלי, המחלה הזו, אני חיה איתה בשלום”) אבל שלומית בוחניק (53) ממש לא מחפשת את הטייטל הזה. היא מתגוררת מזה 33 שנה ברחובות, הגיעה לכאן ממושב יציץ הסמוך, בעקבות אבי ילדיה – התאהבה בעיר ונשארה. בשנתיים האחרונות כל סרטון בזמן אמת שהיא מעלה צובר מאות אלפי צפיות ברשת החברתית, שם היא מנסה להשכין שלה עם מעריציה הגולשים ממדינות ערב, הרבה בזכות היותה דוברת השפה הערבית כשפת אם. “עבודת משרד החוץ פראיירית לידי”, היא אומרת, “אני יושבת שמונה-תשע שעות לשני שידורים רצופים, מהללת את ישראל, מסבירה על המדינה ואם להודות, גם סופגת קללות שהרי אני יהודיה – אבל אחר כך, כשאני מקבלת הודעות על כך ששיניתי לאחרים את הראיה על היהודים ועל ישראל, אני מבינה שזוהי שליחות”. ובין כל האהבה שהיא זוכה לה, היא מחפשת להגשים את החלום: למלא אצטדיון במדינת ערב ולייצג את ישראל בכבוד ובעיקר, למצוא זוגיות (“אבל בלי רגש, אין מצב שאלך עם מישהו. אני מעדיפה להיות נזירה כל החיים שלי”). שלומית בוחניק שלא הכרתם, פותחת את הפה.
איפה גדלת? איזו ילדות הייתה לך?
“גדלתי במושב יציץ. אז, התקופות של שנות 64 ו-70 לא היו פשוטות. הייתי ילדה מושבניקית שעובדת במשק, עוזרת להורים בכל דבר, קוטפת פרחים, ירקות, מעבירה קווי מים, קטפתי פקאנים, אבטיחים וזה בנוסף לכך שעזרתי לאמא שלי כל הזמן בבישולים. אני מחוברת מאוד לבית. מכורח הנסיבות מושב זה לא עיר, המנטליות הייתה שונה וגם אם תרצי שיהיה אחרת לא הייתה לך האפשרות כי הכל היה מוגבל כולל היציאה שהייתה המוגבלת עד לשמונה בערב, אז היה אוטובוס אחרון, לא כמו היום”.
חלום ילדות שטרם הגשמת?
“למלא אצטדיון גדול של קהל מעריצים ואני לא אשקר אותך, בארצות ערב. זה חלום לא רק של הילדות אלא של כל החיים שלי. בשבילי ישראל היא לא פונקציה, המוסיקה שלי לא מדברת פה לכל אחד. אני מבינה במכ”מים, אני שרה ג’ורג ווסוף – סולטן המוסיקה הערבית, לא מימיקות, לא ליפסטינג – ואני עוד אגשים זאת”.
מי/מה השפיע עלייך עם השנים?
“יש כל כך הרבה דברים שהשפיעו עלי במהלך שבע השנים האחרונות, שזה על כרעי התרנגולת. תראי, אני עשרים שנה זמרת, באתי מכלום. אבל כשאומרים שלומית בוחניק חושבים שאני עובדת כל הזמן ואני לא יכולה להגיד לך שזה נכון. אני באתי לעדה הלובית עקב חלום שחלמתי בבית הכנסת, הבאתי משהו שלא קיים דהיינו השירה שלי ואין דיג’יי היום בארץ ובחו”ל שמתקלט באירוע של לובים שמשמח בלי הלהיטים שלי. אבל לצערי זה גם מה שפגע בי. אני חושבת שמה שהשפיע עליי מאוד וכמובן על הקריירה שלי היא האפליה של ארגון עולי לב, מהם ומעוד כמה ארגונים חשתי זלזול. כשאני באה לאירוע אני רוצה לשיר, לשמח, אני לא יכולה לזלזל בקהל שלי. יהיו שיגידו שמחלת ניוון השרירים שבה חליתי השפיעה עליי אבל זה לא נכון, מגיל צעיר מאוד היא החברה הכי טובה שלי, המחלה הזו, אני חיה איתה בשלום”.
מי מצחיק אותך?
“אני טיפוס כ”כ רציני מצד אחד ומאוד הומוריסטית מצד שני אבל לא רואה סרטים, לא טלוויזיה. כנראה שמי שמצחיק אותי הם הילדים, שלי כפרה עליהם”.
למי את דופקת חשבון?
“לקדוש ברוך הוא ולבן שלי הגדול, יוסי”.
אישיות שאת מעריצה?
“בנוגע למוסיקה זה סולטן הטאארב ג’ורג’ ווסוף, זמר סורי נוצרי שיש לו קהל איפה שהוא הולך, בכל העולם ימלא איצטדיונים. גם כשהוא חש חולשה הוא שר, גם אחרי אירוע מוחי הוא שר, כי לזה הוא נולד, לזה הוא בא לעולם. המוסיקה היא בדם שלו, הישירות, החדות, הוא לא מפחד מאף אחד ואומר מה שיש לו בלי לפחד ובכל זאת אוהבים אותו. החלום שלי להגיע למה שהוא הגיע”.
עם מה קשה לך להתמודד?
“עם קנאים, עם צרות עין, עם החרם שעשו עליי. אני מתמודדת עם האויב הכי גדול של ישראל ואני לא מרימה ידיים. הקב”ה נתן לי בנק אהבה, בנק סבלנות, בנק אמונה, בנק הכרת הטוב, בנק של איכות, בנק של ידע והבנה במוסיקה כך שאני לא ארים ידיים גם אם הגולשים הערבים מקללים אותי אני אומרת להם שזה לא יעזור להם, שאני פה על אפם וחמתם. ואני מתמודדת עם הדברים הכי קשים שקיימים בעולם – אבל עם מה שאני לא יכולה להתמודד זה עם החרם שעשו עליי, מבחינה מוסיקלית, אבל על זה אני עוד אדבר בזמן אחר”.
מה מוציא אותך מהכלים?
“שקרים ושקרנים”.
למי היית מחטיפה סטירה?
“אני לא אדם אלים, אך חמת מזג מול שקרים”.
למי קשה לך לסלוח?
“אני מאוד סלחנית. זה הדבר הכי דפוק שלי בחיים, האופי שלי אבל אולי זו גם המעלה שלי. הרבה פגעו בי ועזרתי להמון – שהקב”ה יעזור לי כשם שעזרתי”.
ממה את פוחדת?
“אני לא מפחדת מהמוות, אבל אני מפחדת שהילדים יישארו לבד”.
מה את לא אוהבת לעשות?
“אין דבר כזה שאני לא אוהבת. אם הייתי יכולה לטפס על הרים – הייתי מטפסת. אני אוהבת הכל: לבשל, ליצור, לכתוב, לשיר, ללמוד שפות”.
מה באמת את אוהבת?
“מוסיקה וכל דבר למען המשפחה שלי. אני אוהבת לעשות הרבה – אבל מכורח הנסיבות לא יכולה לעשות. אני מאוד משפחתית, כלתי מעיין היא חלק ממני, אותה אני מאוד אוהבת ומעדיפה למות מאשר שיקרה לה משהו, היא מתנת האל שקיבלתי על כל מה שעשיתי טוב, כנראה. אני מודה לקב”ה כל הזמן, מקבלת את הטוב כשם שקיבלתי את הרע אבל חושבת שהיא הפיצוי על הכל”.
מהו היחס שלך לכסף?
“אני אגיד לך את האמת? מה טומן בחובו של יום? בן אדם חי היום ומחר הוא יכול לא להיות בחיים. כסף אותו דבר. היום אין לך, מחר יכול להיות ההפך. הקב”ה תמיד היה לעזרי, כסף הוא רק חומר, לאדם אמנם קשה להתמודד בלי זה, אבל מצד אחד אני לא עשירה בכסף ומצד שני יודעת שהקב”ה אף פעם לא ישאיר אותי ריקם”.
מה נותן לך תחושת ביטחון?
“האמונה – מעל הכל. אני רואה את הטוב תמיד, אומרת שיש את חצי הכוס המלאה, באיזשהו שלב היא מתרוקנת ואני לוקחת את המעט שנשאר ושמה בכלי קטן ואז שוב רואה את חצי הכוס המלאה, כך הכוחות מתחדשים”.
מה אנשים לא יודעים עלייך והיית מוכנה לחשוף?
“אנשים שרואים אותי בפייסבוק חושבים שאני לא ניתנת להשגה וזה לא נכון. אני מאוד כמהה לאהבה, לזוגיות אבל שלא ירחמו עליי כי יש לי מה להציע ולתת. למרות המגבלה שלי, כל החיים היו לי גברים שאינם נכים. אני לא רוצה גבר עם מגבלה, כי אני צריכה את זה שיתמוך בי. אני מחפשת פרטנר שיעצים אותי, את השותף ליעד אבל בלי רגש, אין מצב שאלך עם מישהו. אני מעדיפה להיות נזירה כל החיים שלי”.
מה את שונאת בעיר?
“חוסר פרגון”.
מה את אוהבת בעיר?
“אוהבת את רחובות באופן כללי, זו העיר שלי כל כך הרבה שנים, העיר שבה ילדתי וגידלתי את הילדים שלי, אני לא מכירה מקום אחר”.
מיהו רחובותי אמיתי בעיניך?
“אייל גולן, שמביא הרבה כבוד לעיר – ולמרות שהוא צעיר גם איתי לוי”.
מה דעתך על הפשע בעיר?
“מאוכזבת מאוד מהמצב. הבן שלי גר בקריית משה וזה עצוב מה שקורה שם, הוא בחור אינטליגנט, אישתו והוא מכובדים, לא חסר להם דבר, אנשים טובים, אבל כמישהי שהייתה גרה בעבר בקריית משה, אי אפשר שלא להשוות לשנות ה-80. פעם לא היה כל הפשע הזה. בעבר האזור הזה היה מורכב מרופאים, מיילדות, אחיות, אנשי צבא קבע, גננות, זה היה מקום אחר לחלוטין. לכי תראי היום מה הולך שם ברחוב – ועצוב לי”.
אם היה ביכולתך מה היית משנה בעיר?
“קודם כל הייתי נותנת לאומני העיר להופיע על במות העיר בכל הזדמנות שיש, שיהיו דוגמא לאזרח הרחובותי, במה להתגאות. בנוסף, הייתי מטפלת בכל הראות החיצונית בקריית משה: כבישים, רחובות, פשוט הכל. היום, אני מגיעה עם האוטו ומפחיד, יושבים לך ילדים על המדרכה. האזור הזה כעדר ללא רועה”.
אם היית יכולה להיפגש עם אדם מהעבר עם מי היית נפגשת ומה המשפט שהיית בוחרת להגיד לו?
“עם אמא שלי, הייתי אומרת לה שהיא כל העולם שלי, שהיא חסרה לי מאוד ושאם היא הייתה, דבר ראשון הייתי רוצה להראות לה את כמות האהדה שיש לי מהעולם הערבי ואני בטוחה שהיא הייתה הכי גאה בי”.
מה המכה הכי גדולה שספגת בחיים?
“אין יותר קשה ממוות, אלה המכות הכי קשות. היו גם ההורים, גם אישתו של אחי – וגידלתי את ילדיה ואז אחי ולא מזמן אבי ילדיי, אלה מכות שכפויות על האדם. גירושים ופרידות – אנחנו בוחרים אבל המוות נכפה על בני אדם וזה הכי קשה. המכה הכי הכי שקיבלתי בחיים שלי לאחר המוות של כל היקרים האלה, שהן מכות רוחניות, היא מכה מבן אדם. לפני ארבע או חמש שנים הגיע אליי אדם, לקוח שעשה לי עקיצת הונאה של החיים. זה בן אדם שעקץ אותי והמון אנשים אחרים. הייתי בשבילו סוג של חברת ביטוח, כל מי שהיה רואה אותו איתי היה מאמין לו – כי שלומית בוחניק לא תחזיק לידה מישהו שעוקץ ומרוב הטמאות שלהם, הטיפשות שלהם האמינו בין היתר הוא עקץ עוזר של שר בכיר, נגנים, בעלי אולמות ואת מי לא”.
את מאמינה בעין הרע, קמעות, חמסות?
“עין הרע כן כי נפגעתי מעין הרע, קמעות וחמסות זה בולשיט”.
איחוד הפועל מרמורק ומכבי שעריים – בעד או נגד?
“קודם כל אני בעד איחוד תמיד, כולנו אחים ואנחנו בעיר אחת אז חשוב שתהיה אחדות. אם יש טובים משני הצדדים וצעירים – אז למה לא?”.
מתי בפעם האחרונה בכית?
“וואו… אני מכל דבר בוכה, אני מאוד רגישה, רואים אותי בשידור בוכה. אני לא מתביישת לבכות”.
מה תעשי בעוד עשר שנים?
“אהנה מנכדים ומהשירים ובוודאי אהיה כבר אחרי הגשמת החלום. האמת היא שאני לא אוהבת לחשוב על עצמי בעוד עשר שנים כזקנה, לא רוצה לחשוב על זה אפילו, לא רואה את עצמי מזדקנת. אני מאוד ילדה בנשמה שלי”.
מיהם החברים האמיתיים שלך?
“קודם כל, הכי הכי הראשונה – הכלה שלי מעיין, שיודעת הכל עליי, את מה שאחרים לא יודעים, אחרי זה האחים שלי, נורית ואבשלום”
מה חסר לך בחיים?
“אהבה”.
מה ההישג המשמעותי ביותר שלך?
“זה שאני עדיין עומדת על הרגליים”.
מה הרגע הכי מרגש שהיה לך בחיים?
“זה שילדתי את הילדים שלי. תמיד אמרו לי הרופאים ‘את לא תלדי ילדים בגלל הניוון שרירים’, אבל האמנתי בקדוש ברוך הוא, יצאו ילדים בריאים ברוך השם”.
מה לעולם לא תעשי?
“לא אתן יד לשנאה במשפחה, פניי תמיד לשלום”.
פוליטיקה – ימין או שמאל?
“ימין’ ברור! אני שרה בערבית ומדברת לכל אומות העולם הערביות בעד ישראל. אני נלחמת על עם ישראל”.
ראשות העיר: רחמים מלול, מבוגר מידי או ראוי לקדנציה נוספת?
“הגיל הוא לא מניה, הוא רק מספר. אמא שלי תמיד הייתה אומרת הצעיר עושה שטויות והמבוגר יותר רציני ואחראי. אין לי שום היכרות איתו אבל אני חושבת שהוא טוב לעיר. אני לא בעד דיל ואף שמיל, אני לא בעד אדם שרוצה להיכנס לנעליים של מי שאתה מחובר אליו, זה לא מכובד. בסופו של דבר העם יגיד את דברו, אם העיר תחליט שמר מלול יעלה – שיעלה, אז הוא יצטרך להוכיח את עצמו עוד יותר”.
במבט לאחור אם את מסתכל, על החיים, את מרוצה מההספק שלך?
“אני תמיד לא מרוצה, מאוד ביקורתית ועד שלא אגשים את החלום שלי לא ארגיש שעשיתי את הכל, עד שלא אביא כבוד לעם ישראל, כלום לא יספק אותי”.
מה הכישלון הכי גדול שלך?
“אולי בזה שלא העמדתי דברים על מקומם”.
מתי הפעם האחרונה שהרגשת ששמו לך רגל?
“לפני 4-5 שנים, הסיבה שאני לא עובדת מספיק כיום”.
מה מתנגן לך בפלייליסט?
“כל השפות של המוסיקה הערבית: מרוקו, ג’ורג’ ווסוף, מצרית, סורית, לובית, טוניס, אלג’יר ולצד זה עיראקית, כורדית, פרסית, תימנית, הודית, טורקית – יש לי עושר גדול במוסיקה, הבנה גדולה מאוד. בעברית? כמעט ולא, למרות שעשיתי את הדיסק האחרון במלחמת צוק איתן, עם שירים שקטים, כשהטילים ריחפו מעל הראש. עשיתי את הדיסק כי ראיתי את האחווה בין כולם במדינה ורציתי לעשות להם שמח”.
חמישה דברים שלא תוותר עליהם לעולם?
“הילדים שלי וכלתי שהם מקשה אחת, המוסיקה, האחים עם המשפחה שלי, האסתטיקה שלי ועל האמונה שהיא תמיד חלק ממני”.
מוטו?
“יגעת ומצאת תאמין”.
רחובות במשפט?
“עיר המדע”.
לסיום, מה יהיה כתוב על המצבה שלך?
“תמיד אני אומרת שאני לא צריכה מצבה כי יש לי 20 אלבומים שזו המצבה הכי יפה בעולם… אבל מה יהיה כתוב? אשרי האדם שלא ישב במושב ליצים”.
