היום (שני) ייערך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע דיון הוכחות המתייחס לאסון נחל צופית שהתרחש ב-26 באפריל 2018 – ובו נספו צור אלפי ממזכרת בתיה – שהיה שחיין מצטיין אשר גילה גבורה וניסה להציל את חבריו שנסחפו – מה שבסופו של דבר הביא למותו – וכן תשע נערות, כולם תלמידי המכינה הקדם-צבאית בני ציון. הנערים והנערות שיצאו לטיול גיבוש בנחל צפית נקלעו בדרכם לשיטפון בזק עז, בעיצומו של פרק גשם חריג בעוצמתו לעונה.
דיון ההוכחות שכאמור יתקיים היום כנגד נאשם 1 – יובל כאהן, ראש מכינה קדם צבאית “בני ציון”; נאשם 2 – אביב ברדיצ’ב, מנהל התוכנית החינוכית לשעבר של המכינה – כולם נאשמים בעבירות המתה בקלות דעת וגרימת חבלה חמורה.
על סוגיית האחריות כותבת מאמר מיוחד לחדשות 08 ארנה פרידמן, מנהלת רשת בתי הספר במכון ברנקו וייס:
“שלוש שנים עברו מאז אותו יום נוראי בו איבדנו את מיטב בנותינו ובנינו, ובהם צור אלפי שלנו, תלמיד בבית הספר במזכרת בתיה. שלוש שנים מאז קיבלנו את ההודעה הקשה על האובדן, שהכניסה בית ספר שלם וקהילה שלנה לאבל כבד עם המשפחה, שלוש שנים ועדיין אף גוף לא נטל אחריות והכה על חטא. אצלנו הזמן לא “עובר” בשלוש השנים שחלפו. שבועיים לפני האסון, עוד הופיע צור במופע סיום של מגמת התאטרון בתפקיד קומי ,ויחד עם חבריו לשכבה זכו לתשואות. מאז אנחנו פוגשים את חבריו פעמיים בשנה בחנוכה בביתו ובאזכרה השנתית ליד קברו. החברים במדים או כבר השתחררו והמשפחה, נותרה קפואה בזמן, לפני שלוש שנים.
בית העלמין ההיסטורי של מזכרת בתיה נמצא על שדרה מרכזית שדרכה חולפים כשיוצאים וכשחוזרים לישוב, הדרך הזו מהווה תזכורת יום יומית עבור כולנו על האחריות הכבדה המוטלת על כל אחד מאיתנו, העוסקים בחינוך. מלח הארץ קבור באדמה הזו שמתיישביה הראשונים הגיעו בשנת 1883, והדעת לא מכילה את האסון המיותר הזה. אי אפשר להימנע מההבנה שהייתה פה קבלת החלטה רשלנית לצאת לנחל, כשסכנת חיים מרחפת מעל. ההחלטה האיומה הזו גבתה את חייהם של צור ושל עדי, אגם, יעל, אלה, שני, אילן, מעין, גלי ורומי. היו ילדים ואינם עוד. גלגול האחריות אינו חריג או מיוחד לקורבנות של צפית. אנחנו עדין תחת הרושם הקשה של הפניית העורף של המדינה לניצולי השואה, דרך הזעקה הקורעת את נימי נפשנו של איציק סעידיאן – המערכת כולה לא קשובה ולא מפיקה לקחים, והבירוקרטיה מקשה ולא תומכת, וכל גוף מפנה גבו ואצבעו למישהו אחר, “זה הם אחראים”.
והמשפט, הוא ייקח זמן. רק עכשיו החלו עדויות, 3 שנים אחרי. במרחק הזמן הזה דברים היו צריכים להשתנות. עד לרגע זה אין מי שיקום בכל שרשרת הדרגים ויגיד אני לוקח אחריות על האסון ומתפטר. זה הזמן לחשבון נפש של כל מי שמנהל פה את העניינים כדי לתחקר את מה שקרה ולתקן.
בבית הספר, מדדנו את העשייה החינוכית בין היתר באחוז התלמידים היוצאים לשנת שרות ולמכינות. כל שנה בוגרי בית הספר מגיעים לבית הספר לעודד ולהציג את האפשרויות השונות להתנדבות. פרויקט נפלא אין על כך עוררין. ההתנדבות בקרב בני הנוער עולה בהתמדה כל שנה, גם מאז האסון. הרצון לתת ולהתנדב היא השראה ואף הביקוש עולה על ההיצע. אבל, עד שלא נדע מהי שרשרת האחריות, לא יהיה תיקון וישפטו רק את השומרים בשער –אנחנו חיים בהתלבטות הקשה שבין לסכן את הילדים והמשך עידוד מעורבותם במפעל החשוב הזה.
לצור שני אחים. יעל התנדבה באותה המכינה, סיימה קורס חובלים והייתה קצינה מצטיינת נשיא. אורי לומד בכיתה יב בתיכון ברנקו וייס רבין, ילד נפלא ואהוב שעומד לפני שירותו הצבאי. בשבילם ובשביל הילדים של כולנו לא נשכח את זיכרונם של הילדים, נמשיך לעודד להתנדבות וכל עוד אין מי שייתן דוגמה אישית וייקח אחריות, נמשיך לזעוק את זעקת ההורים ולדרוש את כל הדרוש לשלומם ולביטחונם של הילדים של כולנו”.
