מצד אחד – זהו יום הולדתי ה-38 (אמאל’ה). מצד שני, אם חושבים על כך לעומק, בכל יום אנו נולדים מחדש. אני עוצרת לרגע, מתבוננת לאחור ומסופקת מכל שעברתי, עשיתי והספקתי, מתובנות שיישמתי, מאנשים שקירבתי ובעיקר מאלו שהרחקתי.
במהלך החיים אנו נתקלים במכשולים, תקלות הזויות, אנשים או מקרים שבזכותם מתחשלים ומתעצמים. חלקנו כמעט נפרדו מהעולם הטוב הזה, שרווי בבריאה שגורמת להתפעל בכל פעם מחדש מהיצירה של הקדוש ברוך הוא. חלקנו מתמודדים עם קשיים שרק ההוא שם למעלה יודע מתי ייגמרו – והם ייגמרו! אין לי ספק שבסוף – הטובים מקבלים טוב..
**
הריח הזה של מר חשון, עושה לי נעים בנשמה. עבורי הוא מסמל את עת הולדתי, את הרגע הזה שבו אני מסמנת וי על שנה נוספת, מודה לאל על עוד 365 ימים של עשייה, של שמחה, של חיים על פני האדמה.
תכל’ס כל בוקר אני מודה לו, זועקת מעומק ליבי: מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃ אמנם היום אני מציינת ל”ח שנים, לא מעט, אך כלל לא הרבה, שכן יש לפניי משימות רבות להשלים, חיים שלמים עם תכניות גדולות בעזרת ה’.
**
ביום ההולדת אני תמיד נזכרת במאורע אחד – שבלעדיו ספק אם הייתי יודעת להעריך באמת את היופי שבכל רגע בחיים – נזכרת ומזכירה – מתוך אמונה שלפחות לאחד מהקוראים זה סייע במשהו, הביא לו תקווה.
אז השנה היא תשמ”ב, שלושים ושמונה שנים עברו מאז. בזיכרון ההוא שני תינוקות בבית, בן שלוש ובן שנה וחצי – והיא, התינוקת שרק הגיחה לאוויר העולם בבית החולים קפלן חשה ברע ונאלצה לשוב לאחר כמה ימים שוב לטיפול, מידי יום היא רק ירדה במשקל ומצבה היה לא פשוט.
כולם אמרו לה, לאם הטרייה לעזוב, לשחרר, שהתינוקת הזו לא תשרוד, אבל האמא הזאת התעקשה, התפללה, חיכתה לה והאמינה שיבוא יום והיא תגדל, היא תחיה ותצליח לשרוד, למרות הכל, למרות כל הצקצקנים שאומרים לה לעזוב, ללכת, לשחרר ובוהים בה כאילו היא נפלה מכוכב אחר – ככה זה, לב של אמא.
בני המשפחה ישבו במשך שעות ארוכות מחוץ לחדרה בבית החולים והתפללו לבורא עולם שיעשה נס. מאידך, כדי לאזן את התחושות, היו גם מי שאמרו להם להבין ולהפנים את המצב, שיש שני קטנטנים בבית ושיש להתייחס אליהם, כי עם כל הכבוד והתקווה – ייתכן ואין תקווה, מצבה של התינוקת לא משתפר וממילא היא הגיעה אחרי תשעה חודשי הריון לא פשוטים.
לאחר כמה ימים הנס המיוחל הגיע. החום והאהבה, החיבוק והתפילה נתנו אותותיהם והגיעו אל המשפחה הזאת אורות וישועות. הפצפונת השתחררה עם אמה היפה, טובת הלב, מבית החולים, לבנה וחייכנית. האירוע הזה מזכיר את המשפט הידוע של נפוליאון היל: “הסיבה מספר אחת שאנשים נכשלים בחיים היא בגלל שהם מקשיבים לחברים שלהם, למשפחה ולשכנים”.
האמא הזו – היא אמא שלי, היא שהקשיבה רק לעצמה, זעקה בלחש לבורא עולם, הרעידה את השמיים בתחינות וביקשה רק דבר אחד: לחזור בידיים מלאות. בזכות הלב שלה, הטוהר שבה ותעצומות הנפש שהתגלו בה היא זכתה לחבק את בתה בזרועות פתוחות – והיא עושה זאת עד היום. אל תאבדו תקווה – אף פעם, בשום נושא, בשום דבר. התינוקת הזאת – זו אני.
**
ביום הזה, אבקש לאחל לכל האנשים עם הלב הטוב, הרחום והחנון בריאות הנפש והגוף, שמחה ונחת, הצלחה ושפע, פרנסה טובה, אורות וכל הישועות – שיתמלאו לטובה ולברכה.
בואו נשים את הקלפים על השולחן: כולנו חווים רגעים – ולכן חשוב שנדע כולנו להעריך גם את הרגע, להודות ולהוקיר, להאמין שמה שקורה – לטובה, למרות הכל. עלינו להפנים שאנו בזמן שאול, כל אחד והמדד שמכתוב לו – ושנזכה לכמה שיתר אך בבריאות איתנה.
נהוג לומר שמי שחתן או כלת יום הולדת מסוגלים לברך ולשלוח כוחות למי שזקוק, אנרגיות טובות, מילה עוטפת – ומהמקום הזה, שלי, אני שולחת לכולכם, בריאות איתנה – בנפש ובגוף, כוחות, שלווה ונחת, אושר, פרנסה מספקת, אהבת אמת, שלום בית ואושר אמיתי. אמן, כן יהי רצון.
