שורד השבי עופר קלדרון המתגורר מאז ששב עם משפחתו בכרמי גת שבקריית גת, חשף ברשומה שהעלה לפייסבוק בשישי בערב כי הוא זקוק לעזרה מצד הציבור, קרי תרומות כספיות שיסייעו לו לחזור לחיים. עם ישראל הידוע בליבו הענק – נענה לבקשה של קלדרון ובתוך יממה הצליח לגייס עבורו למעלה מ-3 מיליון שקלים מ-16 אלף איש כאשר היעד לגיוס הינו 3.5 מיליון.
בהבהרה בתחתית עמוד הגיוס צוין על ידי חברי "הדרדסים" – קבוצת הרכיבה שבה עופר חבר כבר שנים ופתחו לו את הקמפיין: כל התרומות המתקבלות במסגרת קמפיין זה יוקדשו במלואן לטובת השיקום של עופר קלדרון. התרומות הן לצורך הבטחת ביטחונו הכלכלי של עופר, מתן קורת גג יציבה וליווי מקצועי, אשר יסייעו לו להתמודד עם האתגרים הרבים שנכפו עליו. אנו מחוייבים לשקיפות מלאה, וכל התרומות ינוצלו ישירות לרווחתו של עופר ולבניית עתיד בטוח ומכובד יותר עבורו.
להלן הרשומה המרגשת של עופר קלדרון במלואה:
מאז שחזרתי כמעט ולא העליתי לכאן כלום, ומעולם לא דמיינתי שאכתוב פוסט כזה. אבל היום אני מבין שאין לי ברירה, יש דברים שחייבים לצאת ממני החוצה זה כבר הפך להיות חזק ממני ולא עוד. 484 ימים בשבי החמאס ועדיין לא חזרתי באמת לחיים.
הבוקר של ה-7 באוקטובר הוא הרגע שבו החיים שלי התרסקו לרסיסים. מול העיניים שלי, כשאני פצוע ומדמם, מחבלי החמאס חטפו את שני הילדים שלי סהר בת ה-16 וארז, שהיה אז רק בן 12.
ואז נגררתי לעזה, מושפל וחסר אונים. הרגע הזה, שבו ארז נתלש לי מן הידים וסהר מובלת על אופנוע בין שני מחבלים, הוא סיוט שחוזר כל לילה ולא מרפה ממני. שאלות שאני שואל את עצמי ואני לא מצליח להתעלם מהם. איך נכשלתי כאבא? איך לא הצלחתי להגן עליהם?
484 ימים של עינויים, של רעב, של מכות והשפלות. אבל שום דבר לא היה קשה כמו אי-הוודאות, שאולי הילדים והמשפחה שלי כבר לא בחיים, ושלעולם לא אוכל לומר להם כמה אני אוהב אותם. לתת לי את ההזדמנות לבקש מהם סליחה שלא הייתי שם למענם.
יש רגע אחד בלתי נתפס שלא עוזב אותי לשנייה: המפגש עם הבת שלי, סהר, בשבי, שבועיים לפני ששחררו אותה אחרי 52 ימים. שמחתי כל כך לראות אותה, אך באותה נשימה הלב שלי נשבר לרסיסים. דמיינו איך הרגשתי כשלקחו אותה ממני שוב, איך הדמעות שלה וזעקותנו להישאר יחד נצרבו לי בנשמה. זה היה כאילו אני חי בתוך סרט אימה, כמו סיוט ששמעתי עליו רק מסיפורי השואה, שמפרידים ילדים מהורים. המבט שלה וקולות הבכי שלה מעורב בשלי רודפים אותי כל לילה, כאילו אני חווה את החטיפה מחדש, רק בצורה אכזרית וכואבת הרבה יותר.
כשחזרתי, לא נשאר לי כלום. הנגריה שלי בניר עוז, שבניתי במו ידי והייתה מקור הפרנסה שלי כבר לא תשמש אותי, לשם אין סיכוי שאחזור. ביתי הפך למקום של זיכרונות כואבים ומצמררים. אנשים שואלים אותי אם אחזור לגור שם, ואני לא מסוגל אפילו לדמיין את זה. כל פינה בקיבוץ היא זיכרון מהסיוט שהפך לחיים שלי. חשבתי שכשאחזור, לפחות אוכל לפצות את הילדים שלי על כל הסבל שהם עברו. אבל האמת היא שאני בקושי מצליח לפצות את עצמי. אין לי אפשרות לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. כל ערב אני נכנס לסרט האימה מחדש, מחכה שהלילה יסתיים ומתפלל שהשחר יגיע, רק כדי להילחם שוב למחרת. לראות את האור.
כשרואים אותנו מחייכים במהלך היום, לא יודעים שבחושך הכל חוזר. הפחדים, החרדות, תחושת הכישלון וההפקרה. נטשו אותי, וגרמו לי להרגיש שגם אני נטשתי את ילדיי. הפקירו אותי, הפקירו אותנו, אבל אני לא אתן לתחושה הזאת לשלוט בי. לא עוד.
אני שם את הבושה בצד ואעשה הכל כדי לא להפקיר את משפחתי שוב, כדי שארגיש אבא שיכול לתת ולהגן על הילדים שלו כמו כל אבא אחר. לא חלמתי שאגיע ליום שבו אצטרך לבקש עזרה, אבל אין לי ברירה. אני רק רוצה לחזור להיות אבא אמיתי לילדים שלי, לפרנס אותם, להעניק להם חיים טובים יותר ולשקם את נפשם ואת נפשי.
חברי קבוצת הרכיבה שלי, "הדרדסים" בסיוע של עמותת להושיט יד שמלווה אותי ואת משפחתי, החליטו לעזור לי לצאת לדרך חדשה ולפתוח בקמפיין גיוס המונים שתהיה תחילתו של שיקום אמיתי, לתת לי את האפשרות לחזור לחיים, החלום שלי זה להרגיש שוב אבא שיכול להגן על הילדים שלי ועל משפחתי. בלי לחשוב על איך בכלל מתחילים. ביום אחד כמעט הכל הלך ונעלם. אבל אני כאן ואני רק צריך עזרה. אני מודה לכל מי שנלחם עליי ולכל מי שהתפלל שאחזור ובתפילה שכל החטופים שעדיין שם יחזרו הביתה. כל רגע שעובר יכול להיות מאוחר. תודה מעומק הלב על העזרה, התמיכה והאהבה.
◼️ הצטרפו לחדשות קריית גת והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
